תפריט נגישות

סמל הדס הדסי רותם ז"ל

הדס רותם
בת 21 בנפלה
בת נטע ויניב
נולדה בירושלים
בכ"א בחשוון תשנ"ה, 26/10/1994
התגייסה ב-15.7.2013
שרתה בחיל הקשר והתקשוב
נפלה בעת שירותה
בט"ו בתמוז תשע"ה, 2/7/2015
מקום קבורה: רחובות - צבאי
חלקה: 4, שורה: 3, קבר: 5.
הותירה: הורים ושלושה אחים - אלון ארז ושקד

קורות חיים

בתם הבכורה של נטע ויניב. נולדה ביום כ"א בחשוון תשנ"ה (26.10.1994) בירושלים. אחות תאומה של אלון ואחות גדולה של ארז ושקד.

הדסי ואלון נולדו בבית החולים "משגב לדך" בירושלים, ביום ההיסטורי שבו חתמו רבין וחוסיין מלך ירדן על הסכם שלום. בנאומו דיבר רבין על הילדים שנולדו באותו היום בירושלים ובעומאן, וחזה שהם יהיו "ילדי שלום". ואכן, כפי שצפה, הדס גדלה להיות ילדת שלום; כל מי שהכירה נכבש מיד בקסמה ובחיוכה. הדס הייתה הציר המרכזי במשפחה, מסורה להוריה ואחות אוהבת ותומכת. כמלאך שמרה על אלון מכל משמר; מגיל צעיר השגיחה עליו ודאגה שלא יחסר לו דבר ולא יאונה לו כל רע. כשנולדו ארז ושקד, טיפלה בהם הדס במסירות, עד כדי כך שלעתים נדמה היה שיש להם עוד אם קטנה. היא לא הפסיקה להרעיף אהבה על הסבים ועל הסבתות, ולהוריה – בת לתפארת; סייעה בכל דבר במיומנות ובזריזות, והם ידעו שיש על מי לסמוך בבישולים, בסידורים, בשמירה על האחים ובכל דבר אחר. הדס ניחנה בבגרות נפשית יוצאת דופן; הוריה שיתפו אותה בכול, התייעצו עימה על דברים קטנים וגדולים, והקשיבו לעצותיה החכמות והבוגרות. עוצמתה של הדס התבטאה באישיותה המיוחדת ובטוב ליבה. היא ניחנה במעלות רבות, והבולטת שבהן הייתה האהבה לזולת.

הדס למדה והתחנכה בבתי הספר היסודיים "השיטה" ו"שזר" ובתיכון "אורט רחובות" בכיתה מדעית-הנדסית. חרוצה, שקדנית וממוקדת, הצליחה לעמוד בנחישות ובדבקות במטרות שהציבה לעצמה. יצירתית ומוכשרת, היא זכתה שנה אחר שנה בתעודת הצטיינות – תלמידה למופת. את כיתה י"ב סיימה מצטיינת מנכ"ל, כלומר מצטיינת של כלל רשת "אורט" הארצית.

במהלך השנים הפליאה הדס לנגן בחליל, הייתה פעילה בתנועת הנוער המסורתי ואף הלכה בעקבותיו של אלון והתאמנה באומנויות לחימה שנים מספר. אמנם שקטה הייתה, אבל מוקפת בחברים ובחברות.

לשירות הצבאי היה ערך חשוב מאוד מבחינתה, וב-15 ביולי 2013 התגייסה הדס לצה"ל. היא שירתה בחיל התקשוב ובמהלך השירות התקדמה לדרגת סמלת. היא הייתה חיילת אחראית מאוד, שאפה למצוינות ורכשה חברים רבים.

אלוף-משנה יעקב מנדלוביץ', מפקד היחידה בצריפין, סיפר: "הדס שירתה כשנה ותשעה חודשים כמנהלת רשת מִחשוב בבית הספר לרפואה צבאית, והייתה צפויה להשתחרר בקרוב. על אף שלא הייתה חייבת, שירתה הדס בתנאי בסיס סגור, כל זאת משום שהיה חשוב לה לתת מענה הולם לכל תקלות המחשוב בבסיס בכל שעות היממה. עובדה זו מצטרפת לשורה של דוגמאות, אשר מדגישות את יכולת הנתינה ואת תחושת האחריות שאפיינו את הדס. הדס הייתה מעמודי התווך של מדור המחשוב והתנדבה ראשונה לכל משימה. ברמתה האישית הגבוהה ובמסירותה לעבודה היוותה מופת לחבריה למדור. הדס הייתה חברה של אמת לחיילות רבות בבסיס ושימשה להן אוזן קשבת."

אביינש אביי, המפקדת הישירה של הדס, תיארה את היכרותן מראשיתה: "אני זוכרת שהגעת אליי למדור וישבת מולי. ראיתי בחורה, צנועה, נעימה ורגישה. אי אפשר לפספס את זה אצלך, החיוך הצנוע והנעים שלך אומר עלייך הכול. כל בוקר היית מגיעה אליי לומר בוקר טוב לפני שאת נכנסת למשרד, כל יום ראשון דאגת לשאול איך עבר עליי סוף השבוע ולספר לי על סוף השבוע שלך. תמיד דאגת לי, ואם לרגע אחד לא חשתי בטוב, היית באה לבדוק כל כמה דקות שאני בסדר ולנסות לשכנע אותי ללכת הביתה. היינו מעבר למפקדת וחיילת, היינו חברות."

בשלושת החודשים האחרונים לחייה התלוננה הדס על כאבים חזקים ועל נפיחות בידה. הכאבים הללו הופיעו לסירוגין בשבועות שקדמו לכך, והלכו והחמירו. היא הופנתה לחדר המיון בבית החולים "אסף הרופא", שם החליטו הרופאים לנתחה. בתחילה נראה היה כי הניתוח עבר בהצלחה, ואולם עד מהרה התברר כי במהלכו לקתה הדס במפרצת מוחית שנגרמה בשל קריעת כלי דם, והיא נפטרה מחמת סיבוך זה.

הדס נפלה בעת שירותה ביום ט"ו בתמוז תשע"ה (2.7.2015). בת עשרים ואחת בנפלה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי ברחובות. הותירה הורים ושלושה אחים.

הוריה הסכימו לתרום את איבריה להשתלה. "הדס נתנה את כל כולה למען אחרים," אמר אביה, "היא הייתה בעד תרומות איברים, ובעצמה חלמה להיות רופאה כך שלא היה ספק שזה גם היה רצונה. הדבר שאפיין את הדסי יותר מכל היה הנתינה האין-סופית שלה, לכולם: בני משפחתה, חברות וחברים, בעלי החיים שהפכו לחלק ממשפחתנו, ובעצם לכל מי שנגעה בו. הנתינה הייתה ערך עליון בעבורה. ברגעים הנוראיים של הפרידה מהדס לא היה לנו כל ספק שהדס הייתה רוצה במותה להציל את חייהם של אחרים." שמונה אנשים נותחו ניתוחים מצילי חיים.‎ ‏

"כה קצרים היו חייה של הדסי שלנו," כתבו הוריה, "ויחד עם זאת, כל כך הרבה הספיקה; מלאת שמחת חיים ... נגעה בכולם, העניקה כל כך הרבה טוב לכל מי שסבב אותה, הישגית ומצטיינת בלימודים, בתחומי העניין והיצירה, ובשירותה הצבאי. הספיקה לחוות אהבה אמיתית לליעד, ובתוך זמן קצר הייתה צריכה להתחיל לממש את תכניותיהם לעתיד, תכניות שנגוזו לעד. ... אנחנו תמיד נזכור את החיוך הכובש, את שמחת החיים ואת כל הרגעים המקסימים שהדסי שלנו העניקה לנו בטיולים המשפחתיים, בבילויים המשותפים, ובכל רגע ורגע מחיי היומיום שלנו יחד. הזיכרון היה ויהיה תמיד חלק מאיתנו. אין מילים שיכולות לתאר את הכאב העצום שאנחנו חשים, אבל גם אין מילים שיכולות לתאר את הגאווה העצומה שלנו, שזכינו לגדל את הדס שלנו. ... הדסי שלנו השאירה לנו מורשת משמעותית, שלאורה נמשיך אנו את חיינו. מורשת של טוב לב, של חוש צדק מפותח מאוד ושל אחריות גדולה."

"כל החיים היו לפנייך," ספד לה סבה, "והאפשרויות לבחור היו כמעט אין-סופיות. יעידו על כך עיסוקייך: אמנויות, ובכללן אמנות הלחימה, ציור, נגינה בחליל צד, מדעים, לימודים הומאניים, בעצם עולם ומלואו. כאשר היו באים אלינו בני המשפחה לסעודת שבת, היית נעמדת בסוף הארוחה ליד הכיור ומדיחה כלים, בלי שנתבקשת לעשות זאת. והכישרון החברותי שלך. יעידו על כך החברות והחברים אין-ספור אשר לא נטשו אותך לרגע בבית החולים והקיפוך בטבעת של אהבה גם כשאפסה כל תקווה. נהגת לשאול אותי: 'איך אתה מרגיש, סבא?' – אני מרגיש רע, נכדתי האהובה. עולם שבו מלאכים נרדמים בעודם במלוא אונם הוא עולם רחוק מלהיות מושלם. עולם שבו מתחשק לי לצרוח במלוא נשימתי: הרפו מהמלאכים, זכאים הם ליחס טוב יותר."

סבתה עליזה ספדה לה: "הדס נסיכה יפה שלי, מתגעגעת אלייך. הלב ממאן להשלים. ... זה רק חלום רע, נתעורר ואת תבואי לקבל את חיבוקך ואראה את חיוכך. ... אוהבים וחברים רבים אספת בעשרים שנותייך, וכולם דומעים ומסרבים להאמין. קורע לב לראות את הורייך, נטע ויניב, חווים את השכול, ובאצילות נפש, בזמן הכי קשה בחיים, מחליטים לתרום את איברייך כדי להציל אנשים אחרים. משפחה מיוחדת, גאה בכם, מחבקת ובוכה איתכם."

נאוה דודתה סיפרה על אחייניתה: "ילדה מופלאה שידעה לחיות את חייה בפשטות וביושר, בצניעות ובענווה. ילדה חייכנית שתמיד הצליחה לראות את הטוב בכול. ... לכל מכרייך, קרובייך, חברייך, תמיד דאגת, עזרת, ובליבך הרחב היה מקום לכולם.

בת זוג לליעד שנותר המום וכואב. ... כל השנים והרגעים שבילינו יחד, השמחים וגם העצובים, חולפים אל מול עיניי הדומעות, והפחד ממלא את גופי, פחד מהחיים בלעדייך; את השארת בחיינו חלל עצום. ... וזה הזמן לומר לך תודה, תודה על שהענקת לנו את הלב והנשמה, תודה שמצאת להקדיש לנו מזמנך. זכינו להיות במחיצתך ולקבל ממך אהבה ללא תנאים. ... לנצח נישא אותך איתנו מלאת אור, אהבה וחום. ונזכיר אותך תמיד בראש מורם."

עוד אמרה נאוה, בשלושים למותה של הדס: "בשנות חייך הקצרות השכלת לעשות גדולות: אהבת ונאהבת בהערצה על ידי רבים מאיתנו. מכתבים שנשלחו אלייך, פתקים שנרשמו ומילים שנאמרו מעידים על כך. שיעור קומתך, אצילותך, רוחב ליבך, צחוקך, חוכמתך והיכולת שלך להיות בשביל כל אחד מאיתנו בכל רגע ורגע בחייך, כל אלה יישארו עימנו לנצח. ידעת לתת ולהעניק לאחר ומגיל צעיר תמיד דאגת לכולם והושטת יד לעזרה ולתמיכה. מעלותייך הרבות מעידות על היותך אדם מיוחד: נעימת הליכות, חברה אוהבת ואהובה על כל מכרייך. צעדייך היו תמיד מחושבים, ראית את העתיד לפנייך, שאפת לגדולות והתמודדת עם אתגרים בנחישות, והכול נעשה בעדינות וברכות. תמיד היית אופטימית וידעת בכל עת לחזק, לייעץ ולהעניק ביטחון, אך מעל הכול הייתה בך נתינה ויופי אין-סופיים. ... הארת את חיינו, היה פשוט כל כך לאהוב אותך, ידעת להעריך וידעת להודות ושום דבר שקיבלת לא היה מובן מאליו. חוש הצדק שלך היה לשם דבר, כמו המשמעת והחריצות. השאיפה לאמת וליושר וטוב הלב שבך היו מיסודות אישיותך הנערצת."



דודתה לאה הוסיפה: "סיפרתי בסביבה הקרובה עלייך ועל הליכותייך ועל הענווה, כזו בחורה יפה, חכמה ונבונה. על שירותך ועל מעמדך בצבא. ... תמיד ראיתי ילדה בטוחה בעצמה, חשבתי איזה אושר לזו המשפחה. ובראותך ביחד עם חברך ליבי התמלא שמחה ועל זה עליי לברך. ואז הגיעה הבשורה שאינך בטוב מרגישה ... והפרח שליבו מהר קמל, כולנו בוכים בכי תמרורים, ראש מרימים ושואלים: איפה אתה אלוהים?"

"הדס היקרה, רועד ונרגש אני להספיד אותך בדרכך האחרונה," אמר מפקד הבסיס אל"מ יצחק מנדל. "הגענו לכאן כולם – בית הספר לרפואה צבאית – הבית השני שלך, שאליו הגעת בכל יום ראשון ונשארת עד ליום חמישי. ... בעוד עשרה ימים בדיוק היית צריכה להתייצב בבקו"ם ביום שחרורך. דיברת על לימודי רפואה, על לימודי מחשבים ועל יציאה לחיים האזרחיים. הדס – מכל הטוב שחונכת עליו בבית – אנו זכינו ליהנות ממנו בבה"ד. באופייך הרגיש, העדין והמתחשב, של נתינה אין-סופית. במקצועיותך ידעת לפתור כל בעיה בכל מחשב בבסיס. בחברותך – חברייך למדור מחשב, חברותייך לחדר לכל השבוע, חברותייך מכל המחלקות בבה"ד – תמיד דאגת להם, תמיד הקשבת להם. הן סיפרו לי שהיית כמו אימא בשבילן, אפילו דאגת לוודא שהקצינה שלך, אביינש, יוצאת הביתה ומגיעה הביתה. אימא שלך סיפרה לי שהיית מגיעה בסופי שבוע ומבשלת לכל הבית. פשוט מדהים! אחרי שבוע שלם בבה"ד – מגיעה ודואגת למשפחה."

"הדסי, מה אפשר לכתוב למלאך כמוך?!" נפרדה ממנה אביינש אביי, המפקדת. "את באמת היית מלאך. מלאך ששמר על כולנו, על החברים, על המשפחה, על החברים במדור ועליי. ... כמה חודשים לפני שנפלה עלינו הבשורה המרה השארת אצלי פתק שכתבת עליו 'כשתסתכלי על הפתק הזה תשכחי מהכול ותחייכי.' תליתי אותו מולי במשרדי. היו ימים שבאמת הסתכלתי עליו כדי להתעודד. אבל אני זוכרת שביום הנורא ההוא, הייתי במשרד ושוב הסתכלתי עליו ולא הבנתי איך אני אמורה לשכוח מהכול ולחייך?! את הפתק הזה לקחתי איתי גם לתפקיד החדש שלי והוא תלוי מולי, הפתק הזה ילװה אותי לכל מקום שאליו אלך. הדסי, אין לי מילים להסביר לך כמה את חסרה לי. ... אין יום שאני לא חושבת עלייך. ... את אחד האנשים הכי טובים שיצא לי להכיר. אני כל כך שמחה שיצא לי לפקד על חיילת כמוך. עשית הכול בלב שלם." ‏



"למדתי ממך כל כך הרבה בלי שבטח הרגשת," כתבה לין רכניץ, חברתה של הדס לשירות הצבאי, "לעולם לא אשכח איך סיפרת לי שבימי שישי את מכינה ארוחת ערב כדי שאימא שלך תוכל לשחות ולנוח קצת. ואני רק חשבתי: וואוו! כמה יש לי ללמוד ממנה. את אחד האנשים שיותר הערכתי בבסיס; בוגרת, חכמה והכול בשקט שלך הקסום שהמיס אותנו מהרגע הראשון. תמיד הקרנת שהכול בסדר, הכול בשליטה, והענקת לכולנו תחושת ביטחון כמו אימא. הישיבות אחרי יום עבודה ארוך, ארוחות צהריים, בילויים, הפכנו למשפחה. הפכת לאחותי בלי שהרגשתי ולא יכולתי לבקש יותר טובה ממך. הכאב גדול, עצום ... אוהבת אותך כל כך וכל יום חושבת עלייך."

אילנה, מורתה של הדסי בתיכון, העלתה קווים לדמותה של הדס: "את אדם אחד שיש בו כל כך הרבה; החיוך הביישני שאפיין אותך, הרגישות, העדינות הייחודית לך. העקביות והחריצות שהיו נר לרגלייך. הנימוס שלך, השלווה והרוגע שהשרית, השלום והאחווה שרצית ליצור בסביבתך, העזרה שהענקת לכל מי שרק רצה. אני זוכרת את השיחות שלנו על מה שקרה, על מה שקורה ועל מה שהיית רוצה שיקרה, מחשבות, דעות ורגשות. שמחתי שלמרות הביישנות הצלחת לפתוח בפניי את ליבך. לב גדול היה לך, הדס! ברגעים הקשים שלי, בעבודה התובענית, השכלת לגשת אליי ברגישותך הבוגרת ולהציע את עזרתך. חיזקת אותי! ... ידעת לומר מה כואב, מה צריך, למה את מסכימה, למה את מתנגדת, והכול בדרכך הלא מתלהמת שמיד יוצרת אמפתיה, ורצון לעזור, לתמוך, לגרום לך שתהיי מרוצה. תמיד אמרתי שיש בכיתה עוד תלמידים שלא מביעים עצמם בקול רם, אבל יש להם דעה, וגם להם יש מקום חשוב. התכוונתי אלייך הדס. אני זוכרת איך ניגשת אליי בשקט בשקט ושאלת אותי 'אילנה, אפשר לשאול אותך שאלה אישית?' הכבוד שרכשת לאחרים, למקום של כל אחד, לפרטיות... ושאלת: 'באיזה בושם את משתמשת? הוא כל כך טוב!' ... את תחסרי לעולם. אוהבת אותך מאוד."

בניית אתרים: לוגו חברת תבונה