קורות חיים
בן עמליה ויורם. נולד ביום כ"ז בתשרי תשמ"ג (13.10.1982), ברמת גן. אח לאסף. משה היה השם שניתן לו, מושון נקרא בפי אמו, ואילו החברים קראו לו שון, ולפעמים שוני. הוא היה תינוק מושלם ונוח, וחייך לעולם בעיניו הגדולות. פיקחותו ניכרה מיד, וכבר בגיל ארבע רצה ללמוד לקרוא ולכתוב.
כשהיה שוני בגן חובה החליט כי הוא שומר שבת, והתעקש ללמוד בבית ספר דתי. נראה כי נמשך לאווירה הדתית, לתלמידים, לרוח הדברים - ומצא שם את מקומו. הוא החל את לימודיו בבית הספר היסודי הממלכתי-דתי "אושא" שברמת גן, שם התגלה כילד מבריק, שקט וחביב, אדיב ומנומס, ומעולם לא הרים קול.
בהגיעו לכיתה ה' עברה המשפחה להתגורר באריאל, ושוני נכנס לבית הספר היסודי הממלכתי-דתי "אריאל". הוא עשה חיל בלימודיו, בלט בנכונותו לעזור, וכשתלמיד חלה, היה הראשון לדרוש בשלומו ולעדכנו בחומר הנלמד. בטקס יום ירושלים, נבחר שוני כנציג בתי הספר באריאל לחתום על דגם של מגילת העצמאות.
בהיותו תלמיד בכיתה ו' השתתף שוני בתחרות כתיבת עבודות בנושא השואה. בעבודתו התמקד בתנועות הנוער באירופה, בחיי הילדים ובסיפורם של הפרטיזנים, ואף ראיין ניצולת שואה שסיפרה לו על בריחתה מהגטו בהיותה ילדה. "העבודה הוסיפה לי הרבה ידע על השואה. למדתי איך הם הצליחו לשרוד. בעיקר את תרומת הילדים האמיצים שחירפו נפשם כדי להציל את ההורים. הם הבריחו אוכל למחנות והדבר נגע ללבי וגם כאב," סיפר בריאיון לעיתון המקומי. עבודתו של שוני העפילה לשלב הגמר בתחרות, ותעודת ההערכה הוענקה לו בטקס רב רושם בכנסת.
שוני היה חניך פעיל ודומיננטי בתנועת "בני עקיבא", והתמיד בפעילותו בה עד כיתה י"ב. הוא המשיך את לימודיו בחטיבת הביניים במכינה המרכזית לישיבות בני עקיבא - "ישיבת גבעת שמואל", המשלבת לימודים עיוניים לצד לימודי קודש. רבים רצו להתקבל לבית הספר המבוקש ומספר המקומות היה מוגבל, אך בלחץ אמו קיבלו? הרב פרוכטר לריאיון, "הציץ ונפגע" - הוא קלט מיד כי לפניו ילד מיוחד במינו, ושוני התקבל למכינה, וסיימה בהצטיינות.
כשהיה שוני בכיתה ז' נפטר אביו. הייתה זו שנה קשה מאוד בעבורו, אך הוא שינס את מותניו ובאופן טבעי קיבל על עצמו את תפקיד האב במשפחה. באחת התבגר והיה לאיש, והוביל את קבוצת האחיינים והאחייניות אחריו. אף שהיה בן גילם, ראו בו כולם את "המבוגר האחראי"; רצינותו והאחריות שהפגין הן כלפיהם והן כלפי המבוגרים במשפחה לא הותירה ספק כי אפשר לסמוך עליו בכל דבר ועניין. שוני השכיל לקבל את המציאות כפי שהיא ולא היה מתווכח: "אם אפשר - טוב, אם לא - אז לא," נהג לומר. הוא הפנים את השינוי במצב הכלכלי של המשפחה, ולא ביקש לעצמו דבר. גם כך היה צנוע והסתפק במועט, ומרגע שיכול היה, החל לעבוד כמלצר במסעדת "אפרופו" שבקניון איילון כדי לעזור בפרנסת המשפחה.
את לימודיו התיכוניים עשה שוני בבית הספר התיכון "אמי"ת בר אילן גוש דן" - בית חינוך לתורה, מדע וטכנולוגיה. גם כאן היה תלמיד מצטיין ובלט ביכולת הקליטה המהירה שלו. שוני השתתף בחוגי "נוער שוחר מדע" ובחוג מדע בדיוני, זכה בחידונים בהיסטוריה, ובמיני חידון התנ"ך. היה לו ידע מדהים ומעמיק במתמטיקה, והוא קיבל ממכון ויצמן שאלונים וחידונים המיועדים לנוער שוחר מתמטיקה. אך על אף הצלחתו המזהירה, שמר שוני על צניעות ולא התנשא. אדרבה, הוא דרבן את חבריו להשקיע בלימודים, ואם סטו מהדרך האיץ בהם לחזור למסלול. חבריו זוכרים כיצד היה יושב עמם ומלמד אותם מתמטיקה ללא ליאות, ומכין אותם לבגרות. את חברו ליאור החזיר למערכת הבגרות לאחר שזה התכוון לוותר, ובזכותו סיים ליאור את לימודיו בהצלחה. הורי החברים הרבו לדבר בשבחו, ומוריו טענו כי עליו להשתלב בפרויקט "תלפיות" בצבא.
שוני היה אדם של חסד, לבו רחב וטוב לבו אין-סופי. החברים זוכרים כיצד היה מביא עמו מהבית שני כריכים, כדי לחלוק אותם עם אחרים שלא היה להם, ואת הכול עשה בצניעות, כמעט בסתר.
פעם אחת בשנה - בחג הפורים - היה שוני מרשה לעצמו להסיר את כל המסכים ואת כל המסכות. אז היו מתגלים בו פנים אחרות של העזה, יצירתיות פורצת, שמחה, שובבות ותחכום. את רגישותו הרבה לסובב אותו, האדם והטבע, ביטא בכתיבת שירים ורשימות. בחורף של שנת 2000 כתב: "הריח שמגיע אחרי הגשם... כולם כל כך אוהבים את הריח שמגיע אחרי הגשם. יורד מבול וסופה משתוללת והכול מסתתרים בבית, מרחמים על אלו שנאלצים להיות בחוץ ברגעים אלו. ... אבל ברגע שהטיפה האחרונה נוגעת באספלט הספוג מים ושמן, כולם ממהרים להוציא ראשיהם מהחלון ולספוג את הריח הכה מיוחד הזה. ... בשבילי, הדבר המיוחד בריח הזה הוא שכשהוא מתחיל, זה מסמל שהגשם נגמר. ... באותו לילה של 10 בינואר 2000 עמדתי יוצר מעגל אחד עם חבריי הקרובים ביותר, במבול, מחכים להריח את הריח שתביא עמה הטיפה האחרונה."
עם הזמן פיתח שוני רישול אופנתי משהו בהופעתו, משהו שיש בו אמירה חרישית נגד המוסכמות. הרישול הזה, בשילוב העיניים הצוחקות והחיוך הביישני, הביא את הבנות. שוני היה רציני כל כך עם הבנות, וביישן כל כך, שלא הבין שבחורה רוצה בו... כהרגלו, בחר לבטא את אשר על לבו בכתיבה. שירו "שני ורדים" הוא משל ליחסים שהותירו בו את חותמם: "יש לי גן ואתמול שתלתי בו שני ורדים / אחד מהם יגדל להיות צהוב, / השנייה תגדל לוורד ורוד. / ... / למה רק שני ורדים בגן כה גדול? / לא שתלתי ורד אחד כדי שזה לא יהיה לבד / לכן שתלתי לו בת זוג ממש על ידו. / רציתי לשתול גם ורד שלישי, כחול, / אך חששתי שזה יפריע לשניים לגדול. / אשאיר אותם יחד, רק שניהם, / מדי פעם אשקה אותם, אבל זה הכול. / ... / הבטתי בוורדיי והרגשתי את לבי מחסיר פעימה. / שפשפתי את עיניי, לא, אינני הוזה, / הפרח הוורוד גדל ובמלוא הדרו הביט בי חזרה. / ... / ושם, לצדו, עמד הוורד הצהוב, / ורד נמוך וחסר צבע שרוב עליו נשרו, / ... / והוא מרוחק, כאילו התבייש, התבונן מעל לוורד שליד. / בוורד שאתו היה אמור להעביר זמנו, / התבונן בהערצה, ודומה היה כי קינא בו. / נדמה היה כי באמת רצה להיות אתו, / אך מה לו ורד כה מכוער וכה נמוך - / לא ראוי הוא להיקרא ורד בכלל. / כל מה שיוכל הוא להמשיך להביט ולקוות, / שאולי פעם יביט בו הפרח שמעל..."
שוני התגייס לצה"ל ב-23.10.2000 והוצב בחיל הקשר. את שירותו, כמפעיל מכשירים, עשה בגדוד חיל קשר. הוא היה חייל חרוץ, מסור, אחראי ומקצועי, וסייע רבות לאחרים. עבודתו הייתה אינטנסיבית, והוא עבד לסירוגין - שבוע בצבא, ולאחר מכן שבוע חופשי. את הימים החופשיים ניצל לעבודה בבית הקפה וכמו תמיד, הקדיש את משכורתו לכלכלת המשפחה.
שוני אהב את המטבח ובעיקר את המטבח של סבתא - וממנה למד את סודות המטבח. כחייל, דאג לחבריו החיילים ולקיבותיהם. מהמצרכים הבסיסיים המצויים בצבא היה מכין ארוחות מלכים, וגם דאג לניקיון; לא פלא כי כולם רצו להיות בבסיס ב"שבוע של שון"... בתקופת שירותו אומץ על ידי משפחה שגרה בסמוך לבסיס ונהנה לבשל עמם את הארוחות. בת המשפחה שנשבתה בקסמו אמרה עליו: "זהו חלום חיי", "איש מזן מיוחד".
לשוני היו תכניות רבות. הוא תכנן להמשיך ולעבוד ב"אפרופו" עד שיחסוך סכום כסף ניכר, ותכנן לפתוח עם ליאור, חברו, בית-קפה-ספר - מקום של קפה ותרבות. "הוא היה מין פלא שעבר בעולמנו, נגע מעודנות בכל אחד מאתנו, ובחיוך מזמין הוציא אותנו ידי חובה. מושון היה ילד תאורטי, כמו יצרו אותו בתאוריה ואחר כך ניסו לממש," כך מתבטאים בני המשפחה. והוסיף גדעון, אחד מבני המשפחה: "כמו שרטטו אותו בספרים לכדי דמות שכולה אמת, נתינה והתמסרות."
סמל משה גולדפישר נפל בעת מילוי תפקידו ביום ט' באדר א' תשס"ג (10.2.2003), והוא בן עשרים ואחת. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. הותיר אחריו אם ואח. על קברו נחקק " שוני, דמותך וחיוך, עימנו לעד. אוהבים אותך ולנצח תהיה בליבנו מלאך"
נפרדה ממנו אמו: "... יש דברים שמעבר למילים ואין להם חוק, ואין להם כללים. מילים שזועקות מתוך הדממה שעוטפות בגעגוע את הנשמה. כל שנוסיף ונאמר, ילווה אותנו בכל רגע וחלום, אתה חי איתנו בלילה וביום. ... היית ילד ואדם נהדר ונעים, ואנחנו אהבנו אותך ללא תנאים. היית לנו הכול, בן אוצר, עד כי קשה לדבר עליך בלשון עבר. ... אתה ואבא כעת עם המלאכים. אתה תמיד אתנו בלב וביום-יום. מצא את שלוותך ואת השלום."
משפחתו של שוני הוציאה לזכרו את החוברת "שוני - באהבה" ובה סיפור חייו בתמונות ובמלל, בשילוב מכתבים לזכרו. תכני החוברת מופיעים גם באתר האינטרנט שהוקם לזכרו, בכתובת http://www.sean.co.il.
כתבה הדודה שרית: "מושון אתה חסר כל כך ... מושון שלנו, המלאך בדמות אדם, המסור, האוהב, הקשוב. המבין בכל דבר ועניין, האינטלקטואל הדגול שמתנדב לעזור, ללמד וללמוד, בדרכך הנעימה עם החיוך שמשאיר אותך תמיד בהרגשה טובה ונעימה ונוחה. החיוך הנצחי גם במותך נשאר חי וקיים."
כתבו דניה ורפי: "התזכור תינוק אהוב עם שפתיים של חלב איך באין-ספור ליטופים ונשיקות כיסו הוריך את עורך הרך. ... רק ביקור דודים וסרט הספיקו לך כדי לשנות. נמוג הקושי והוסר המשא מכתפיך הצעירות, כי כזה היית, מסתפק תמיד במועט אך ממהר לתת בלי חשבון לכל מושיט יד. נבון, צנוע, עם חיוך תמידי אל מול העולם, התקיימה בך הברכה 'ומצאת חן בעיני אלוקים והאדם'..."
כתבה דודתו עופרה: "שוני, נסיך הבנות. שבית בקסמך הרבה בנות, אף פעם לא התמקדת בחיצוני, הטפל, כי כולן היו שוות בעיניך. אור נסך סביבך, בכל אירוע או טיול, תמיד התאספו סביבך מהקטן בילדים, ועד אחרון המבוגרים ... אין ספק כי לאלו שזכו להכירך הייתה זכות גדולה, ובכך נדבקו ואולי מעט בטוהר שלך... "
כתב מחנכו, אריאל לוי: "... שתי מידות שלדעתי אפיינו את משה: האמת והצניעות. ... צניעות שהשרתה עליו רוגע ושלווה, שכמובן הקרינו גם כלפי הסובב אותו. צניעות זו מקורה בענווה, ובכך דבק בתכונת אופיו של משה רבנו..."
כתבה מרב: "שוני המתוק, היית לנו אחד עם יופי תמים שמשך כל אחד. החיוך המקסים שהתרחב על פניך וסיגריית ה'נובלס' האחוזה בידיך, השקט שבו היית מתעטף שלווה שבה היית מרחף, הצחוק המתגלגל תוך דאגה אין-סופית לכל הסובבים, הביישנות שגרמה לאנשים לשאול, והענווה שהייתה גדולה מכול. ... כמות הטוב שהייתה בך לא ניתנת לתיאור במילים... סולחת לך... מרב."
כתבה בת הדודה ליבת: "את חיוכו המקסים / ואת עיני הכוכבים, / נישא בלבנו לעולמי עולמים, / כי אתה, מושון היקר, / בן אדם לא רגיל, / עם לב עשיר: / עשיר בשמחה, עשיר בטוב-לב, / ותמיד היה לו פרצוף של?ו / .../ לצערנו אתה פיזית לא תשוב, / אבל העיקר שנשמתך בלבנו יושבת במקום חשוב..."
כתב יעקב: "כל זמן שעובר, הכאב לא נמוג, לא פוחת, ולא נעלם. הכאב גדל משום שנוספות שאלות מטרידות. ... והכוכב נעלם... פרח יפהפה שלא נתנו לו לפרוח. מדמיין שאתה במקום הרבה יותר טוב, ורוצה להיות אתך."
כתב ליאור, חברו הקרוב של שוני:"... רבים יאמרו עליך רק דברים טובים ואני מאמין שאין אדם בעולם שיוכל לדבר בגנותך. רבים הכירו אותך כחייכן, ביישן, עוזר לכל אדם שרק מבקש, שפוחד שמישהו יכעס, אך מעטים ידעו עד כמה עזרת, תמכת, היית מלאך בחייך! ... הכול אני חייב לך, ולעולם לא אשכח אותך, גם לא את ההבטחה של המקום שנקים ביחד. אתה תהיה האורח מספר אחת שלי."
כתבו חברי צוות מסעדת "אפרופו": "... אתה, עם הפנים החייכניות והביישניות, עם עדינות הנפש, עם טוב הלב, עם התמימות, הלכת לנו פתאום... בלב שלם אנו אומרים שלכולם בלי יוצא מן הכלל יש רק זיכרונות טובים ממך ... שון, צחוקך המתגלגל עודנו מהדהד באוזנינו. נעמת לנו בהיותך משפחה, אהבנו להיות הבית השני, הקטן שלך. העולם - צריך עוד אנשים כמוך..."
כתב חברו לירן יעקובי: "... שון היה אחד הבחורים הכי מדהימים ואכפתיים שהכרתי ... הוא תמיד חייך, אף פעם לא התלונן, ותמיד לקח את הכול בקלות ואמר שהכול לטובה. אני מקווה שאלוהים שומר עליך ואתה שומר עלינו מלמעלה."
כתבה חברה מ"אפרופו": "... אין אדם שיכול להיות כמוך. היית על-אנושי. ... אני מבטיחה לנסות להיות כמוך, לתת לאנשים בלי לבקש שום דבר בחזרה..."
כתב חברו מהצבא גילי: "... היית פסיכולוג, היית טבח, היית חבר, היית חרוץ, היית ביישן, היית חכם, היית כל מה שאדם יכול לשאוף אליו..."
אחיו של שוני, אסף, הביע תקווה כי המשפחה תצליח להתמודד עם הא?בדן הקשה: "... אדם צריך לאהוב את עצמו, אין לו לראות את חסרונותיו בלבד אלא את מעלותיו ומעשיו הטובים, ואותם להדגיש ולהבליט. את המאורעות הפחות חיוביים שקורים לנו, אנחנו צריכים לנצל לטובה, לדעת לצמוח מהם. לפתח כוחות שעוד חבויים בנו, ולהוציא אותם מן הכוח אל הפועל."