רס"ל אלברט-אברהם אוחיון ז"ל

קורות חיים

אלברט-אברהם (בברט), בן מרים ואהרן, נולד בחודש חשון תשי"ד (אוקטובר 1953) במזגן שבמרוקו ועלה ארצה עם משפחתו בשלהי שנת 1955. הוא למד בבית הספר היסודי "גלבוע" בבית שאן והמשיך בלימודיו בבית הספר המקיף בבית שאן, במגמה למסגרות מבנים. אברהם-אלברט למד עד כיתה י' ונאלץ להפסיק את לימודיו, כיוון שהיה צריך להשתתף בנטל פרנסת הבית. הוא עבד בבית חרושת למרצפות ואת משכורתו נתן להוריו. גם מדמי הכיס שהיה מפריש לעצמו ידע לחסוך ולפני שהתגייס נתן להוריו את חסכונותיו אלה.

הוא היה חבר תנועת הנוער העובד והלומד. חברותי ואחראי היה, הרוח החיה בטיולים ובמסיבות. אלברט-אברהם היה חובב ספורט, הרבה במסעות ושיחק בכדורסל. הוא היה בן נאמן ומסור להוריו, דאג להם והרעיף על אחייניו ועל אחייניותיו שפע של מתנות ופרחים. עוד מימי נערותו שאף לשרת בחיל הצנחנים והוא עשה ככל שיכול לשפר את כושרו הגופני ואת כוח סבילותו.

אלברט-אברהם גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1970 והתנדב לחיל הצנחנים. לאחר הטירונות השתלם בקורס צניחה, בקורס מ"כים חי"ר ובקורס נהגים. לאחר הקורס הוענקה לו דרגת סמל ואחרי כן הועלה לדרגת סמל ראשון. הוא השתתף בפשיטות רבות על קני מחבלים ועל בסיסי האויב בצור, בצידון ובבירות וכן במרדפים בבקעת הירדן. תמיד השתדל שלא להדאיג את הוריו ולכן לא סיפר להם דבר מן הקורות אותו בצבא ואף את דבר התנדבותו לחיל הצנחנים הסתיר מהם. במכתביו הביתה הביע את דאגתו הרבה לשלום הוריו, אחיו ואחיותיו.

בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים השתתף אלברט-אברהם במרדף אחרי חיילי קומנדו מצרים שפשטו בסיני. בליל 16 באוקטובר לחם בשורות פלוגת צנחנים בתעלות שהגנו על מתחם "החווה הסינית". חיילי הכוח נתקלו באש חזקה והם נצטוו לאגוף את חיילי האויב. בשעת האיגוף עלו חיילי הכוח על מארב ורבים ממפקדיו ומחייליו נהרגו ונפצעו. בקרב זה רותקו המצרים וכך יכלו עשרות טנקים ורכב אספקה להגיע אל עברה המערבי של התעלה.

למחרת, ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973), כשהיה נדמה שהקרב תם וכל קני ההתנגדות הושמדו - נפגע אלברט-אברהם, יחד עם עוד שלושה רבי סמלים מפגיעת פגז, והם נהרגו במקום. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בהר הרצל שבירושלים. השאיר אחריו אב, אם, שישה אחים ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב סמל.

מפקדו העיד עליו, שהצטיין כאדם וכלוחם מעולה, הוכיח את יכולתו הרבה ושימש דוגמה אישית לכל חבריו בדאגתו ללוחמים, לנשק ולתחמושת. הוא היה חבר מסור ומפקד אהוב על הכל.

הוריו הקימו לזכרו ספרייה תורנית בבית הכנסת "אלי כהן" בבית שאן, ואחיו קונן עליו: "פרח בבית היית/ ובטרם עת נבלת/ בלבנו תישאר לעד/ דרכך לנו גלעד".