רב"ט בן-עמי (בומי) בר-משה מויסה ז"ל

קורות חיים

בומי נולד ביום ה' במרחשוון תש"י (30.10.49) בעיר באקו שברומניה, כבן בכור במשפחה בת שני אחים, אחיו הצעיר נולד כ-3 שנים אחריו והעריץ את אחיו הבכור וה"גאון" שכולם ניבאו לו עתיד מזהיר.

בשנת 1965 עלתה המשפחה לארץ, העליה לארץ נבעה מטעמים ציוניים, ולא היתה תהליך פשוט, כיוון שאב המשפחה שימש כשופט עליון ברומניה (במחוזו) - ולא היה זה פשוט לארגן את סידורי העלייה במעמדו, מפחד השילטונות.

ברומניה למד בומי בבית ספר יסודי והיה שם תלמיד מצטיין.

עם עליתם לארץ היה בומי בן 15, תלמיד כיתה י'.

בהגיע המשפחה לארץ, יושבה במושבה פרדס-חנה (שהיתה בזמנו מושבת עולים קטנה) בדירת שיכון קטנה של עמידר.

הקליטה לא היתה תהליך קל למשפחה, אך הם היו נחושים בדעתם להסתדר ולהתערות בחברה הישראלית.

האב התחיל מיד ללמוד באולפן בבאר-שבע את השפה העברית, שהיתה זרה לו לחלוטין, כדי שיוכל להתחיל לפרנס את משפחתו.

אם המשפחה יצאה לעבוד לפרנסת המשפחה במוסד לילדים מפגרים שער-מנשה.

בומי הלך לקיבוץ חולתה בצפון, שם למד את השפה וחלק מלימודיו התיכוניים, ונשאר בקיבוץ עד שנת 1967. אני, האח הקטן, נשארתי בבית בלימודי בי"ס יסודי.

בתום חצי שנה לערך חזר אבא מהאולפן והתחיל לעבוד במועצת פרדס-חנה, כקורא שעוני מים בדירות ובפרדסים.

את השנה האחרונה של בית הספר התיכון חזר בומי ללמוד בבית ספר תיכון אזורי פרדס-חנה, שנחשב לאחד מבתי הספר התיכוניים הטובים ביותר באזור.

מנהל ביה"ס שקיבלו ללימודים די חשש לסיכוייו של התלמיד בומי, שהוא בעצם עולה חדש וכבר צריך בתום השנה לגשת לבחינות הבגרות. אך משהו באישיותו ונחישותו של בומי שיכנעו את מנהל ביה"ס לקבלו.

בומי הוכיח לכולם שלא טעו בהחלטה לקבלו, הוא סיים את לימודיו בתיכון אזורי פרדס-חנה כתלמיד מצטיין, במגמה הראלית, כשממוצע ציוניו בין הגבוהים ביותר בשכבה. הוא היה לגאוות כולם: גאוות ביה"ס וגאוות משפחתו.

בומי הומלץ ללכת לעתודה, אך הוא החליט שהלימודים יחכו... כעת הוא מרגיש שהוא צריך להתגייס ולתרום את חלקו לצה"ל, אח"כ ישאר מספיק זמן להמשיך ללמוד.

וכך עשה, למרות ניסיונות השיכנוע של הוריו, מוריו ומכריו האחרים.

במחצית אוגוסט 1968, (שלוש שנים שהוא בארץ) גויס לצה"ל, הוצב בחיל הקשר ושירת בטבריה, אך הוא הרגיש כי אין די בכך והוא יכול לתרום יותר. לאחר כשנה בערך של שירות בטבריה בחיל הקשר, התנדב לשרת בחיל הצנחנים.

לא היה גאה ממנו כאשר חזר הביתה בנעליים אדומות, כומתה אדומה לראשו וכנפי צניחה על חזהו.

אחיו הצעיר, שהיה כבר תלמיד תיכון, העריץ את האח הגדול וחיכה לו כל יום שישי בתחנת האוטובוס, עד שראה את אחיו הצנחן מגיע. בומי מילא את הבית בשימחה וגאווה, בסופי השבוע בהם הגיע הביתה.

האושר והשימחה לא נמשכו זמן רב, בומי הספיק לשרת בצנחנים רק עשרה חודשים. ביום כ"ב בסיון תש"ץ (26.06.1970) נפל בומי בעת מילוי תפקידו.

בומי וחבריו חזרו מפעולה בלבנון נגד מחבלים, ובחזרתם לארץ, נתקלו בכח של משמר הגבול ובחוסר תיאום בינהם - כח משמר הגבול שהיה על רכבים פתח באש תופת על הכוח הקטן של הצנחנים שלא זוהה.

בחילופי האש בין הצנחנים למשמר הגבול נפצעו ונהרגו חבר'ה משני הצדדים ובינהם בומי.

בומי הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בפרדס-חנה, המושבה הקטנה בה עשה צעדיו הראשונים בפרק הזמן הקצר שהיה בארץ.

בומי הותיר אחריו הורים, אח, חברים, מכרים המומים, אבלים וכואבים את גודל האובדן.

חיים ועתיד כה מבטיחים שנקטעו ברגע ובצורה אכזרית כל כך.

מפקד הפלוגה סרן פלג יצחק כתב במכתב תנחומים למשפחה, כי בבוא בומי לצנחנים היה: מלא מרץ, רוח חיים ושאף להישגים בכל נושא שבו עסק. "אני כמפקד הפלוגה ראיתי בו חייל לדוגמא. שאפתי לקדם אותו כחייל וכאיש מקצוע. הוא התקדם במהירות והגיע להישגים מפתיעים הוא היה נרתם לכל עבודה ללא ערעור, סייע לחבריו בבסיס הקבע, בשדה ובתרגול והיה אהוד על כל חיילי היחידה". המפקד ציין במכתבו כי הוא וחיילי היחידה מבכים את מותו, וסיים:

"בומי הלך לעולמו, אולם דמותו תלווה את היחידה לנצח".

החלל, הכאב וחוסר האונים שנפער באים לידי ביטוי היטב בקטע מתוך שירו של עמיחי:

אלוהים מרחם על ילדי הגן

פחות מזה על ילדי ביה"ס.

ועל הגדולים לא ירחם עוד,

ישאירם לבד.

ולפעמים יצטרכו לזחול על ארבע

בחול הלוהט

כדי להגיע לתחנת האיסוף

והם שותתי דם...



נכתב ע"י אחיו של בומי

רמי בר-משה.