נהוג לאמר שרק הטובים הולכים. זה נשמע תמיד כל כך שיגרתי, כל כך מלאכותי. אבל כזה היה בני. הוא היה הטוב שבינינו. היה. מילה כל כך קטנה - כל כך אכזרית. שלוש אותיות האומרות - מעכשיו יהיה אתנו בני רק בזכרונות ובחוויות משותפות מן העבר. וכאלה לא חסרו, מיומו הראשון של בני במרחב ועד שעזב לקורס קצינים.
תאמרו בני, ומיד תעלה דמותו עם החיוך הביישני הנסוך על פניו. דמותו של בני החייל ששימש דוגמא ומופת לכל החבר'ה. הנשק הנקי, ההופעה המסודרת, המסירות לעבודה, הנכונות לעשות כל מה שהטילו עליו ואף יותר מזה.
בני שידע להפריד בין חברות לעבודה, בני עם תכונות המפקד שבו. שכל מילה במקומה. כל מילה כמוה כפקודה. התואר "חניך מצטיין" בקורס קצינים היה ממש תפור על פי מידותיו של בני, וכשזכה בתואר זה היה הדבר כאילו מובן מאליו. תאמרו בני, ובמהרה תעלה לפנינו דמותו של בני - אחד מהחבר'ה. בני שהיה תמיד נכון לעזור לכל אחד. בני שאירגן מתיחות ו"עבודות" שכל הבסיס האמין להן. יום אחד היתה זו נסיעתו של איתן לחבש עם משלחת צבאית... בפעם אחרת היה זה מותו של אשר מהתקפת אסטמה פתאומית... תמיד היה בני מקור למתיחות ואפילו בו עצמו. מי לא זוכר את חיים - "חיים לסקין" (בני היה כינוי שהחבר'ה הדביקו לו, משום מה...). כזה היה בני. חבר אהוב, חייל ומפקד למופת.
ושוב - כמה אכזרית נשמעת המילה "היה" ליד שמו של בני. כה אכזרית, כה מיותרת. כאילו שלא במקומה היא מונחת.
בני נפל בחזית התעלה. קצין אחר ימלא את מקומו ביחידה. אבל אצלנו יישאר תמיד אותו חלל. איש לא יוכל למלא את מקומו בליבנו.
שכי