סמ"ר תומר אטיאס ז"ל

20.10.1997

תומי

זה עוד אחד מתוך עשרות המכתבים שאני כותבת אליך, אם כי קצת שונה, היות והוא הולך להיות כולך. מהספר שעושים לזכרך. בטח מוצא חן בעניך הרעיון שעושים עליך ספר, הא ?
זה גורם להרגיש קצת משונה. האם האנשים שידפדפו בו יצליחו אי פעם להבין באמת את מה שהיה ביננו?
האם יבינו את הסיפור שלנו אודות הנערה הפצועה שהלכה לאיבוד בסבך היער החשוך עד שהגיע נסיך האור ונשא אותה עימו לארמונו בהרים הצפוניים יחד עם הבטחה אודות משפחה מלכותית קטנה ואוהבת בליבה של ת"א ?
מלאך אהוב שלי, איך אצליח לבטא את הדברים בכתב ואיך אצליח להגיש את זה לדפוס כשבישבילי 'הגשה', פירושה - קבלה של מוות. תם ונשלם. נסגר. הזמן עובר, הדברים משתנים ורק הכאב והגעגועים כשהיו, רק מתעצמים בין נשימה לנשימה. כל יום הוא מלחמה. כל בוקר קרב אבוד מראש לטובת היאוש שמחלחל מכפות רגלי, לאורך גופי, עד לאחרון שבתאי העור שלי, מנצח אותי תמיד.
תום, אני כל הזמן חושבת על זה, שעם לכתך, הלך כל התום שביקום, אבדה תמימות הנעורים שהיתה חלק בלתי נפרד מאור בעיניים, תקוות גדולות, צחוק מתגלגל, כבר אין תום בעולם. לא למדו אותנו להתמודד עם הנוראים שבדברים. בעצם איך אפשר? ואני מוצאת את עצמי שואלת את אלוהים אלפי שאלות שנותרו ללא מענה, מביטה לשמים זרועי הכוכבים ומחפשת אותך. יודעת שהכוכב הזוהר ביותר הוא הכיוון אליך, נסיך האור שלי. אני עוד לא מצליחה לעמוד מול קברך ולא להתמוטט. אני טוענת שזו רק אבן קרה ושאתה נמצא במקום אחר רחוק וטוב יותר, שם תוכל להגשים את כל חלומותיך, אבל בינתיים קברך הוא הדבר הכי קרוב לפיזי שלך ואני מחבקת את האבן הקרה כאילו את גופך שלך החם. הדמעות שזולגות בין חריצי האותיות של שמך אינן מפשירות מקור המילים או המגע של השיש, קופאות שם בין שיפולי מספרך האישי החרוט על האבן.
מיליוני פעמים אני שואלת "איך?" ואין תשובה. "למה?" אני צורחת ללא קול, רוצה לנער את אלוהים מהאנוכיות שלו. גם אנחנו רוצים טיפה ממך פה למטה.
ואלוהים, כדרכו, לא מתפשר גם כשהתחננתי בפניו במיטת בית החולים הקרה, הפצרתי, נשבעתי, נדרתי נדרים, רק שלא יקח אותך ממני. לא ידעתי אז את מה שהתחוור לי עם עלות השחר. איך יכולתי לדעת, הרי רק לפני רגע ליטפתי את פניך מאבק ודם, הרגשתי את פעימות ליבך, לחשת לי "שילה"...

אני חושבת שמה שמחזיק אותי זו האהבה הגדולה שנשארת איתי פה, מלווה אותי, יחד עם הזכרון הגדול, ממנו אני לא מפספסת אפילו שניה מהשיחות שלנו יחד.
אהוב שלי, אני משתדלת לפקוח עניים בבוקר ולו למענך.
אני מנסה להיות חזקה, כי תמיד אמרת לי להיות חזקה ושאתה תחזק אותי.
אני מתחזקת מהמחשבה עליך, רץ אל זרועותי שם בצומת בהרצליה, מלמד אותו קפיצת ראש בבריכה אז באילת, אתה רוקד ומשתולל באיילת השחר, אתה מלטף אותי ולוחש לי אהבה שם בחדר בבסיס, אחיזות ידיים חשאיות בחושך במועדון כשלא רצינו עדיין שידעו, שטיפות החדר היסודיות בימי חמישי רק עם תחתונים וגופיה, אתה מבקש את ידי על חוף הים השומם שם קרוב לאכזיב, מתחת לפנס היחיד בלילה קר, כשהים געש ואולי ידע שזה לא יתגשם לעולם.

מלאך עם מבט חודר בעיניים, יש לך לא רק את ידי, אלא גם את ליבי ונשמתי לעד.

מגעגעת כל כך
אוהבת מאוד
שלך תמיד,
שילה