קורות חיים
בן ד"ר אברהם וינשל (עורך-דין) וחנה (זינה), בת שלמה קבש, סופרת. נולד בי"ט בתשרי תרפ"ח (15.10.1927) בחיפה. למד בגן-ילדים ובבית-הספר הריאלי. התעניין בספורט (כדורגל, שחיה) וביחוד הצטיין בסיוף וקיבל פרסים בכמה תחרויות ארציות. אחר גמר שש כיתות בבית-הספר הריאלי נסע לבירות (לבנון) וגמר את הקולג' הבינלאומי שעל-יד האוניברסיטה האמריקנית. חזר ארצה ועבר את בחינות-הבגרות של האוניברסיטה בלונדון. ביקר בשיעורי בית-הספר למשפטים בירושלים והצטיין בכשרונותיו. מר דוכן, אחד המרצים של בית-הספר, כתב עליו: "לא פעם התענגתי לשמוע את תשובותיו המלאות תוכן והבנה משפטית בסמינריון למשפט שניהלתי בתקופת הרצאותי בבית-הספר למשפטים". התעניינותו במקצוע המשפט היתה רבה. ביקר בבתי-משפט ועקב אחרי מהלך המשפטים, עזר לאביו בעבודתו המקצועית. אהב להתוכח בעניני משפט. עורך-דין ידוע בירושלים כתב עליו: "בראשו הכל היה כל-כך ברור, שלפעמים אי-אפשר היה להאמין שהנימוקים המסובכים והמפותחים הללו נאמרים על-ידי ילד צעיר, שעוד טרם סיים את בית-הספר למשפטים. הוא לא רק הבין את החוק, כי אם גם אהב אותו והתעניין בו". תמיד שאף להרחיב את ידיעותיו, הרבה לקרוא, להתעניין, לשוחח על כל בעיה, ומשום כך היה הרוח החיה בין חבריו. בספטמבר 1947 נסע ללונדון ונכנס לבית-הספר הידוע למשפטים "לינקולן אין".
התעמק ביחוד בשאלות המשפט הפומבי, הסוציולוגיה והכלכלה, והתעסק בהכנת תכניות לבנין הארץ. עם פרוץ מלחמת-השחרור החליט לחזור ארצה ולמלא חובתו בלי לחכות לפקודה. על מהלך מחשבותיו ומצב-רוחו אז אפשר לשפוט לפי מכתביו מאותו הזמן.
במכתבו להוריו מ-16 בפברואר 1948 כתב: "לא נעים לעזוב את הלימודים עכשיו, אבל עוד פחות נעים לדעת שחברי שופכים את דמם בזמן שאני יושב במרחקים ובלא דאגה... כשאני יודע שהדברים שעבורם חונכתי נהרסים או עלולים להיהרס, בלי שאנקוף אצבע... יתכן שאין כל ערך להיות חייל, אבל למרות הכל אם כל אחד יחשוב כך תתארו לעצמכם באיזה מצב עגום נימצא"... באמצע מאי 1948 חזר ארצה והתגייס לחיל-התותחנים בתפקיד אלחוטאי.
לחבריו אמר: "לא באתי לחפש "ג'וב", אלא להילחם". תמיד היה בעמדות-הקרב הקדמיות. שלושה שבועות אחרי גיוסו כבר השתתף בפעולות על-יד לטרון. השתתף יחד עם יחידתו בכיבושים בגליל העליון ובגליל המערבי. באמצע דצמבר 1948 הועבר לפלוגה אנטי-טנקית שהשתתפה בקרבות האחרונים בנגב. דרש בכל תוקף שיקחו אותו לפעולה קרבית. נפל בקרב ליד חן-יוניס ב-23 בדצמבר 1948. נקבר בחיפה ב-26.12.1948 במכתבו האחרון הבלתי-גמור, ב-21 בדצמבר 1948, הוא כותב לידידתו: "יקירתי, תתפלאי בודאי על התכיפות שבמכתבי, אך לפני שאחד יוצא אל הלא-נודע רגיל הוא לשפוך את נפשו ולעשות את חשבונו". המכתב נפסק באמצע. גם חייו נפסקו באמצע. מפקד יחידתו כתב עליו: "אחרי מותו נמצא בין ניירותיו הקטע הבא, שיכול להיחשב לדברי פרידה לחבריו החיילים ולציבור בכלל: "כשהאדם מקריב את אושרו הפרטי למען החברה, כשהוא מסכן את עורו ושופך את זיעתו ודמו על מזבח המולדת, נשארת בידו זכות קדושה אחת - הזכות למצפון נקי. אותו האדם שנלחם עבור החברה והמשרת אותה שלא על-מנת לקבל פרס זכאי לדעת עבור מה הוא נלחם, ואם המטרות שעבורן הוא נלחם מצדיקות את הקרבתו, הוא רשאי להיות משוכנע שהמלחמה מתנהלת באופן המתקבל על הדעת והעלול להביא לידי סיומה. ולבסוף הוא זכאי, עם סיום המלחמה, נוסף למימוש מטרותיה המידיות, לבטחון האלמנטרי מצד החברה מפני הפחד ומפני המחסור. דרישות אלה הן הגיוניות ולמרות שלכאורה נראות הן כניתנות להגשמה, מצערת העובדה שבגלל אי-קיומן עד היום הצטברה מרירות רבה בלב החייל".