רס"ר אמיר אברמוביץ ז"ל

קורות חיים

אמיר נולד ב-25/09/1980, ט"ו בתשרי תשמ"א, בבית חולים רוטשילד בחיפה. בן לבנימין למרטה, אח לדינה (19) ועזריאל (8). בן זקונים להוריו.

כל שנותיו עד לגיוסו לצה"ל גדל בקרית טבעון ולמד בבתי הספר המקומיים - בי"ס יסודי "נרקיסים", את חטיבת הביניים ותיכון אורט ע"ש גרינברג. את לימודיו סיים בהצטינות במגמת אלקטרוניקה.

אמיר התגייס לצה"ל בסתיו 1998 ולאחר הטירונות יצא לקורס טכנאי קשר, אותו סיים בהצטיינות יתרה. אמיר הצטרף לסגל ההדרכה בבסיס הטכני של חיל האוויר ועד מהרה התבלט במקצוענותו וביכולותיו הגבוהות. לבקשת מפקדיו המשיך בשירות קבע של שנה.

אחרי שחרורו ב-2002 אמיר המשיך בשירות המילואים בגדוד התקשוב הפיקודי ובכל עת שנקרא, התייצב לשירות המילואים ברצון, מתוך מחוייבות אמיתית לצה"ל ומתוך רוח של התנדבות לכל משימה. אמיר התנדב גם לשירות המילואים האחרון שלו, אך לא הצליח לסיימו עקב תאונת דרכים קטלנית בדרך לבסיס ב-20 בדצמבר 2010.

בן 30 היה במותו.

חייו היו קצרים וכמובן שלא הספיק להגשים בהם הכל. אך למרות זאת, הישגיו אינם מעטים וכל מה שעשה, עשה את הטוב ביותר. מצויינות לא היתה ערך שהוא דיבר עליו. הוא פשוט הגשים אותו הלכה למעשה.

אמיר בנה את חייו לגמרי לפי השקפותיו. מילדותו הוא ידע מה מתאים לו, מה נכון לו וכל החלטותיו נעשו אחרי מחשבה. הוא הקשיב ושקל דבריהם של אחרים, אך בסוף ההחלטה היתה תמיד שלו.

בדיעבד, כל ההחלטות שלו - חוץ מהאחת והגורלית (רכישת אופנוע) - היו טובות.

כל דבר שאמיר עשה, הוא עשה ביסודיות. כאמור, הוא הצטיין בתיכון ובצה"ל. הוא סיים בהצטיינות יתרה את התואר הראשון והשני באוניברסיטת בן-גוריון בתחום מיקרוביולוגיה ואימונולוגיה. וכך גם את התואר השלישי בתחום חקר הזיקנה.

חברתו לספסל הלימודים באוניברסיטה כתבה: " הוא לא יכול היה לשאת את המחשבה שמישהו סובל. לא הסכים לעשות אף ניסוי על אף חיה בלימודי הביולוגיה. במקום הניסויים הוא עשה מבחנים קשים מאיתנו, והוציא בהם הרבה יותר מאיתנו.

הוא לא הסכים לאכול חיות, אפילו לא מנטוס, כי יש בזה ג'לטין. הוא אפילו הפסיק לאכול מרס - החטיף האהוב עליו - כשגילה שגם הוא נגוע, ועבר לאכול אגוזי ישראלי.

הוא לא הסכים להרוג יתוש שעקץ אותו לפני שניה. לא כמטאפורה, באמת."

על התחום שאותו הוא חקר כתב פרופסור מאוקראינה: "...הוא נכנס איפה שהמלאכים פוחדים לדרוך..."

בשנה האחרונה, במקביל לתהליכי סיום תואר השלישי באוניברסיטת בן-גוריון, אמיר התחיל ללמוד בערב באוניברסיטת ת"א לתואר שני במינהל עסקים. גם שם, אחרי תקופה קצרה מאוד, הצליח אמיר להתבלט בחוכמתו, בנכונותו לסייע לזולת ובגיבוש חבריו בלימודים.

נבונותו וחוכמתו הלכו כל השנים בד בבד עם צניעותו. משפחתו לא ידעה אף פעם שהוא שוב צפוי לקבל תעודת הצטיינות. בכל טקס של סיום התואר באוניברסיטה הוא היה צריך לענוד סרט אדום על חולצתו, אשר מסמן את הצטינותו. הסרט בעיקר הביך אותו ובסיום הטקס הוא מיד היה מוריד אותו כדי "להיות כמו כולם". "קודם תלמד ורק אחר כך תעשה" - זה היה המוטו שלו. אמיר שמר על מהירות גלישה מתונה בסקי וב-Snowboard עד שלא הגיע לרמה גבוהה. רק אז הוא הרשה לעצמו "לטוס" במורדות ההרים. מייד עם קניית האופנוע הוא עשה קורס ברכיבה מתקדמת.

העיסוק "בדברים האמיתיים" והפיזיים תמיד בא במקביל עם אהבתו לעולם הוירטואלי וכך מילדותו ועד ליומו האחרון הוא היה חובב מושבע של המשחקים ברשת - D&D, Magic, World_of_War_Craft. גם דרך המשחקים הוירטואליים הוא הצליח לרכוש חברים שהפכו לחברים גשמיים.

אמיר גדל בבית חם, עם אחות ואח הרבה יותר מבוגרים ממנו, ועם כלבת בוקסר שהיתו לו כ"אחות".

אמיר אהב את המשפחה שלו. הוא ידע לתת בלי לדבר, אלא במעשים, בנוכחות שלו, בהשתתפות שלו. מדי שנה הוא הקפיד לסקי משפחתי ושום טיול למקום אקזוטי במזרח לא היה מפתה אותו לוותר על כך. את הלילה האחרון הוא העדיף לעבור עם הוריו ולא אצל חברו קרוב לבסיס, כי רצה לראות עם אמא ואבא את משחק הכדורגל מהליגה הספרדית...