סמ"ר שחר דוד בנדרקר ז"ל

קורות חיים

בן רינה ויצחק. נולד ביום כ"ד באב תש"ם (6.8.1980) ברמלה. בן בכור להוריו, אח לחופית ולששי.

שחר היה תינוק, ילד ונער מתבגר בריא, שמנמן, שקט, רגוע ובעל חיוך ביישני. אופיו המקסים והשקט התגלה כבר בילדותו, וליווה אותו כל שנותיו. שחר גדל והתחנך ברמלה. הוא החל את לימודיו בבית-הספר היסודי 'שרת', המשיך בבית-הספר 'בן-גוריון' וסיימם בבית-הספר 'נוה יהונתן'.

תקופת ההתבגרות של שחר היתה מלאה שמחת חיים ומשובת נעורים, טיולים והרפתקאות. הוא בחר לעשות את לימודיו התיכוניים בבית-הספר התיכון 'עמל א', במגמת מחשבים.

ביולי 1998 גויס שחר לצה"ל ובתום אימוני הטירונות פנה ללימודים בכיתה י"ג, במסגרת העתודה. כעבור שנה סיים את לימודיו בהצלחה, והוסמך כטכנאי מחשבים.

בחודש מאי 1999 חזר שחר לצה"ל ונשלח לקורס טכנאי מערכות. בתום הקורס שובץ לשירות בחיל-המודיעין, בבסיס גלילות. "שחר ביצע את תפקידו תוך גילוי מקצועיות רבה, יוזמה ורצינות", סיפר מפקדו אל"ם דורון. "שחר היה חייל איכותי, מנהיג ומוביל, אשר נהג בנועם הליכות וסייע תמיד לסובבים אותו. בזכות טוב ליבו וחיוכו התמידי, היה אהוב על חבריו ומוערך מאוד על-ידי מפקדיו". ואכן שחר השרה תמיד אווירה נינוחה סביבו, עם החיוך המקסים שהיה מפזר סביבו כמו אבקת קסם.

במהלך שירותו השתתף שחר בקורסים שונים, ביניהם קורס תקשורת נתונים מתקדם, והועלה לדרגת סמ"ר. בשנת 2001 נבחר לחייל מצטיין והוענקה לו תעודת הצטיינות.

שחר אהב ספורט ובמיוחד כדורסל. גם בתקופת השירות הצבאי לא זנח את אהבתו זו, והקפיד להתאמן כמעט מדי יום בחדר הכושר ולשמור על כושרו הגופני.

ביום כ"ו בניסן תשס"ב (7.4.2002) נפל שחר בעת מילוי תפקידו בתאונת-דרכים שאירעה בכביש החוף, סמוך למחלף קיסריה. בן עשרים-ושתיים היה שחר בנופלו. הוא נהרג ארבעה ימים לפני המועד שבו היה אמור לסיים את שירות החובה ולהתחיל בשירות הקבע. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי ברמלה. הותיר אחריו הורים, אחות ואח.

"אציל נפש אתה שחר. חזק ובריא נזכרך לעד", כתבו בני המשפחה.

בשורות הכיתוב האישי על מצבתו נחקק: "לא שחר הוא, אלא בוהק יום. ונגזר עלינו להיפרד".

כותבת רינה, אמו של שחר: "שחר זה האור הראשון של הבוקר, זה האור שבבית, זה הזוהר והפז של ההורים, זה יסוד המשפחה. שחר זה האושר שלא נגמר, זה החיוך הנצחי שאינו נשכח, זה הצחוק שאינו נעצר. שחר זה אתה שחרוט על לוח לבי".

יצחק, האב, כותב: "יום עובר ויום נולד, חודש בחודשו. אני דורך באותו מקום, חיים נעצרו באותו יום שחור... הגעגועים גוברים מיום ליום, הלב שבור לרסיסים... הנה בני נמצא למעלה, מלאך בשמיים, ומסתכל עלי וחיוך לי שולח בכאב. עוד ניפגש שם למעלה. אני כבר זקן, אבל בני יישאר תמיד צעיר לנצח נצחים, חסון ויפה כמו תמיד".

מדברי האחות חופית: "דיברת ופתאום שתקת, צחקת ופתאום נדמת, ראית ופתאום נעצמת, היית ופתאום נעלמת, ממני פתאום נלקחת... מבטיחה לך אחי היקר, שכל מה שביקשת, וכל מה שרצית - אעשה. ואת כל חלומותיך שרצית, וכל משאלותיך שביקשת, וכל רצונותיך ששאפת - אני אגשים במקומך, ואלך תמיד בדרכך".

ששי, אחיו של שחר, כתב לזכרו את השיר "אחי היום מלאך": "רק אתמול ראיתי אותך במדים/ והיום כבר איננו/ רק אתמול דברנו וצחקנו/ והיום כבר איננו/ רק אתמול לפעמים רבנו/ והיום כבר איננו/ רק אתמול ישנת איתי בחדר/ והיום כבר איננו/ אפילו החפצים והבגדים/ נמצאים באותו מקום/ כפי שהשארת לפני שהלכת/ כבר שנה עברה לה - אתה נעלמת/ כל-כך מתגעגע אחי/ לשיחות הנפש/ מתגעגע לחיבוק אוהב/ שנה של הסתגרות בתוך עצמי/ שנה של לחיות בלי אח/ אח עם כל-כך הרבה ערכים/ היית גאוות האחים, ההורים/ רק אתמול היית אח אוהב ואהוב/ והיום אתה מלאך ואני כה כאוב".