קורות חיים
"אני מעריץ את כל סרטי המתח, את כל ספרות המתח, את כל הסיפורים האלה. בכולם ישנה התרחשות, ישנה פעילות, מתח עוצמה, אבל זו אינה האמת, ואני אכתוב את האמת. לא את כל האמת, לא רק את האמת, אבל בעיקר את האמת".*
רוביק נולד במושב בית חנן. שנות חייו הראשונות חרטו בליבו עגלגלות גבעות של כורכר, מחויבות של עמל למלאכתו, התמדה של מגלה עולם לפרטים הקטנים, ואהבה מתפרצת וכובשת סוחפת ומשכרת של פריחת פרדסים.
בגיל שש עבר עם משפחתו לקיבוץ בית-העמק בו התחנך וגדל עד גיוסו לצה"ל. למד בבית-הספר היסודי שבקיבוץ, ובבית-הספר התיכון האזורי "סולם צור". בכיתה י' עזב את ביה"ס וסיים את בחינות הבגרות בהצלחה רבה תוך למידה עצמית המשלבת עבודה חקלאית בקיבוץ.
רוביק התבלט כילד מיוחד, מוכשר מאוד, אינדבידואליסט ביקורתי, הצמא לחברה קרובה, לשותפות. בגיל צעיר החל לטייל, תחילה עם משפחתו ובהמשך לבדו. טיולים בהם למד להכיר את הארץ - את נופיה, את הגרים בה ואת העובדים אותה.
הטיולים היו עבורו מסע של התמודדות עצמית והתבוננות בעולם: הוא טייל בגליל בסבכי החורש שבו, בכרמי הזיתים הדבוקים לשיפולי הריו ומשדרים הוד של נצח; הוא אהב את הטרסות, את רגבי האדמה, את ריחו של הגשם המרווה את צימאונה; ובמיוחד אהב את החיים ממנה ומכבדים במתינותם אותה - את הרועים המוליכים בה עדרים, את המוסקים לביתם זית ואת החורשים בה תלם. הוא טייל בסיני, נמשך אל עוצמת המצוקים המדברית, נמשך אל אין-סוף המרחב הניבט מפסגותיה, אל בדידות האדם נוכח האלוהים השקט כל-כך, ושוב, גם כאן, אל הבדווי היודע להיות כל-כך שייך...
"בגמר כל טיול יש הרגשת סיפוק, רצון לחזור לחברת בני האדם וניצוצות של רצון להמשיך ולא לשוב עדיין... להמשיך לצעוד בודד, לחשוב ולנסות למצוא פתרון שלעולם לא ימצא - פתרון חידת האדם, הבנת עצמו והבנת חברת האדם... להינתק מהמציאות ולבחון את המציאות כדי ליצור מציאות חדשה, שונה וטובה יותר".*
רוביק אהב את הארץ - את נופיה, את שיריה, את אורחותיה; הוא חלם על ארץ העובדת את אדמתה וחיה את חייה הייחודיים (ולא מיובאים מן החוץ). מכאן הוא כאב את התפוררותה, את דלדול רוחה החלוצית, את הוויתור על העבודה העצמית, וויתור על התרבות העברית, והכניעה לחיים רדודים הרואים לקרוב בלבד ורצים אחר הנוצץ.
"הגיע הרגע לנוע". הוא כתב בקטע אותו כינה "מאגדות החורבן": "תחילה די היה בציבור הקטן יחסית, ובטחנו בבאים אחרינו - שילכו ויבואו ויעשו את דרכנו.. נענו בשביל די תלול אך ברור להפליא. יתכן שברור רק משום שידענו כי היה נחוץ שיהיה; והשביל נפתל וטרוש וזורם בתלילות לפסגה, שלא ראינוה אך ידענו כי היא קיימת. והשביל, עם שטיפס ועלה, היה לצר יותר עד שנעלם ונותר רק נתיב לבבנו. ועלינו בהר, ונגמר המדרון התלול, ובאנו אל הצוקים האפורים המאיימים בטירוף. אז קמו מביננו ואמרו: "נחפש לנו דרך אחרת, 'שפויה', עבירה, שהרי שגעון הוא להתנפץ בצורים".. ואנו שתקנו חרקנו שיניים, לא הפנינו מבט, כי ידענו שאין לנו דרך אחרת (וידעו גם ההם שהלכו כביכול לחפש..). והמשכנו..."*
רוביק כתב לעצמו - יומנים, שירים רשימות - קטעי דברים בהם רקם את המתח שבין האדם העומד נפעם נוכח העולם, ובין עמדת המבקר החברתי ולא פחות מכך המבקר העצמי: "כרגיל החיפוש הוא אחר המבריק, הנוצץ, העליון. לעיתים אחר המושלם, ובמצב קטלני - קטילת המושלם. יריקה על האמת האובייקטיבית. אך כך או כך עתה אני עייף. לא עייפות רגעית, לא מצב רוח רע - סתם עייף. והעייפות גוררת עמה את החולשה - בת זוגה הקבועה. והחולשה היא העליבות, היא המצב בו מבקשים האנשים את החום. וזה שקרה לי - אני מחפש את החום. לא החום המבריק. לא החום המושלם - לא אהבה בת אלמוות ולא אהבה של שלמות. סתם אהבה. חום אנושי של בשר ודם. זה מעיד על חולשה - זה נכון. זה האסון הנורא ביותר של כל יצור חושב. אך - אין להתמרד. הרצון כופה את האדם. ונכון שנורא להיות בשר ודם, אך אי אפשר להתכחש לעובדה המרגיזה הזו. האדם מחפש חמימות - ממש מבחיל. אך ככה זה, תאמר - לעידוד כמובן - 'אל דאגה זה יעבור'. הלוואי שלא!"*
מעט לפני הגיוס לצה"ל החליט רוביק לעברת את שם המשפחה, ושינה את שמו מרוטנברג לשריג. בנובמבר 1976 גוייס לצה"ל והוצב לחיל-הקשר. לאחר טירונות בגולני השתלם בקורס אלחוטנים והיה לאלחוטן בגולני. תקופה זאת היתה עבורו התמודדות עם גבולות המסגרת הצבאית, עם דרישותיה הפיזיות, ועם ההיררכיות שבה. במהלך הטירונות הוא סבל משברי מאמץ, והיה בבדיקות ברמב"ם: "אמא, תבורכי על תפוחי העץ שהכנסת לתיק ללא ידיעתי ובניגוד לרצוני. אילו הייתי מוצאם בזמן, ודאי היו הופכים לעוד אחד מהחיכוכים הרגילים, אך למזלנו לא מצאתים, ורק כשהגעתי לרמב"ם הצצתי בתיק, וטעמתי כמובן - ושוב צדקת את, ואני הטועה, ואני הרע. הייתי רעב ושבעתי. גם רציתי במשהו מהבית, וזכיתי. ונוסף על מתק התפוח, מתק הרגשה והידיעה כי אי-שם רחוק-קרוב חושבים עלי, דואגים לי, משתתפים בחיי. רגש הבדד המתנשא, הזועם, המר, בעל כורחי מתחלף בידיעה ובמחשבה, כי קיימת חברה, קיימת קבוצת אנשים, שהם טובים זה לזה, ודואגים זה לזה, ואותה התנשאות הבודד, שהיא כולה 'אני', מתחלפת בחיוך הקטנטן של 'אנחנו'".*
כשהיה בקורס מכי"ם ביקשו אלחוטנים מתנדבים למה שכונה אח"כ "מבצע ליטני". רוביק התנדב.
עם כניסת צה"ל ללבנון, אור ליום ו' אדר ב' תשל"ח, עלה הנגמ"ש בו נסע על מטען צד ורוביק נהרג במקום. הוא הובא מנוחת עולמים בבית העלמין שבקיבוץ בית-העמק.
"אישיותו שבתה את ליבי" - כתב מפקדו הישיר - "מחיצות של מרחק בין מפקד ופקוד נפלו כלא היו - בעיקר ב'אשמתו' של בנכם שידע כי הדרגות הן ענין של נוהל בלבד. הוא החשיב את הרמה האישית כמדד לקשרים ומערכות יחסים עם חבריו לגדוד". "אדם שאוהב דברים. שרוצה להגיע להישגים, שמגדיר לעצמו מטרות, לא מניח ולא מזניח עד שמגיע. והוא הגיע. חיים רצופים אתגרים קטנים וגדולים שלא נרתע מפניהם" - כתבה בת-דודתו.
הוא השאיר אחריו הורים, אח, שתי אחיות, ועולם מלא של חלומות...
"מכל היאושים הגדולים והקטנים מכל האכזבות והדכאונות, כל שנשאר הוא רק סביון חיוכי וצוהל, סביון אביב של שמש חורפית בין גשם לבוץ, ואלפי נבטים בסמפוניית הירוק הרך המתפרצת. עוד כמה שלוליות בוץ, ודי. ורק בשולי התמונה כיתת חיילים 'בהיכון להקשב'" - כתב.
(* הקטעים המסומנים לקוחים מעיזבונו של רוביק. חלקם מתוך "כותב בעיניים פקוחות - דפים מן העיזבון", ראובן שריג. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988)