טוראי אריה "אריק" חייקינד (טוקצ'ירוב) ז"ל

קורות חיים

בן בת-שבע ואברהם, נולד ביום י"ז בטבת תרפ"ג (5.1.1923) בירושלים. אריה למד בבית-הספר היסודי בקרית חיים. התחיל ללמוד בבית-ספר תיכון מקצועי, אך משנודע לו המצב הכלכלי בבית לאמיתו, החליט לצאת לעבודה לזמן מה. הפסיק את לימודיו והתקבל כחניך בחברת-החשמל בעבודה להרחבת הרשת במחוז הצפון. בערבים השתלם בבית-ספר מקצועי בכל ענפי החשמלאות. מילדותו הצטרף ל"הגנה", סיים קורס מאותתים ובמאורעות תרצ"ו-תרצ"ט שירת כאתת בקרית חיים והדריך באיתות את חניכי בית-הספר "אהבה" שבקרית ביאליק.

הצטיין ברצינותו, בדייקנותו ובמסירותו במילוי כל תפקיד בעבודתו ובשירות המולדת. במלחמת-העולם השנייה התגייס לחיל המהנדסים בצבא הבריטי, אחרי שנאלץ להמתין, לפי דרישת הוריו עד שמלאו לו 18 שנים. גם בצבא שקד על אימוני-קרב שונים לצורכי שימוש ב"הגנה".

במכתביו אל אמו הביע את לבטיו ואת הרהוריו הקשים שהתעוררו בו לרגל אדישותו ושאננותו של היישוב. עמידתו המלוכדת של היישוב ועמידתו האיתנה של קיבוץ רמת הכובש בתקופת חיפושי הנשק החזירו בו את האמונה בכושרו ובחוסנו המוסרי של היישוב בארץ כשם שההיחלצות של חיילינו באירופה לעזרת שארית הפליטה עודדה אותו להאמין בהם ובערכם הלאומי והמוסרי.

היה פעיל בקרב החיילים באירופה ששירתו שירות סודי את ה"הגנה" ברכישת נשק והעברתו ארצה מאפריקה, בארגון עזרה לשארית הפליטה באיטליה וביצירת הקשר האלחוטי הראשון, ללא תיווך זרים ופיקוחם, מאיטליה למרכז ה"הגנה" בארץ, ובפעולות רבות אחרות. אירגן חברים רבים, לפני שחרורם מהצבא, לקבוצת ההתיישבות השיתופית "בני דרור" על בסיס חקלאות ועבודה טכנית.

את תעודת שחרורו מסר לפליט-פרטיזן כדי שיוכל לעלות ארצה והוא עצמו נשאר בחוץ-לארץ, אירגן והוליך שיירות מעפילים. הוא שב לארץ באונייה "שבתי לוזינסקי", בה שירת כאלחוטאי. ביקש חופשה מחברת-החשמל והצטרף למושב "בני דרור", בו פעל כאחראי לענייני הביטחון. הכין מקלטים, בשעה שביישוב לא חשבו כלל על מלחמה קרובה.

עם פרוץ מלחמת-העצמאות התגייס, על אף התנגדות חבריו במושב, לגדוד "הפורצים" של הפלמ"ח ויצא להילחם כחבלן וכלוחם בסוגי-נשק אחרים להגנת ירושלים הנצורה. בייחוד התבלט בקרב על קטמון. קטמון שימשה מרכז לערבים הלוחמים. לוחמי הפלמ"ח ידעו שעם כיבושה יוכרעו ערביי ירושלים החדשה וינותקו מכמה פרברים המספקים להם מזון ושאר מצרכים. האנשים הבינו, שזו היא מלחמת הכרעה לגורל ירושלים. ומאמץ גדול וכושר קרבי חברו יחדיו ושטח המנזר נכבש.

על אריק הוטל עליו לפרוץ פתחים בקירות והוא מילא את תפקידו בזריזות מפליאה. אחד משלושת הבתים הראשונים שנכבשו על-ידי הפלמ"ח היה בטווח פצצות מרגמות ותחת אש קטלנית בלתי-פוסקת של האויב. גם הערבים הבינו, כנראה, שזוהי מערכה מכריעה לגורלם, לא פחות מאשר לגורלנו. הם ריכזו, איפוא, את מיטב אנשיהם ואת מיטב ציודם. תוך כדי הקרב, אף-על-פי ששני מקלענים שכבו על הגג מאחורי מחסה-מגן, עלה אריק על דעת עצמו על הגג והטיל רימונים על הערבים שניסו להתקרב אל הבניין והפיל בהם חללים. אריק סירב להישמע לפקודת המפקד לרדת מן הגג והמשיך בפעולה הנועזת והאמיצה הזאת עד שנפצע. כשפגע בו פגז וריסק את ירכו, התקרב בזחילה אל דלת המדרגות, ולחובש שבא לקחתו אמר שלא יסתכן ולא ייגש אליו והוא בעצמו יזחל לדלת. ועוד אמר: "אברהם, חבל, טפל באחרים, לי אין סיכויים". ברגעיו האחרונים אמר לחבריו: "מסרו-נא שלום להורים ותגידו לאמא שלא תצטער ולא תבכה. היה כדאי, הרגתי בהם שבעה ואנו ניצחנו".

וכך נפל, ביום כ"ב בניסן תש"ח (1.5.1948).

החובש הגדודי של "הפורצים" שהשתתף בקרב על קטמון וחבש את פצעו של אריה כתב: "לא בנקל נוכל לתת ביטוי מדויק לאריק, לאומץ רוחו, לאחריותו. מספיק שלא עזב את מקומו על הגג מאז הבקיע השחר, כשכבשנו את המנזר, עד שנפצע. פצעו היה הקשה ביותר. גם בזמן היפצעו לא צעק. הוא השלים עם המצב. בשבילנו ותיקי גדוד (4) "הפורצים", מסמל אריק דמות של חייל פלמ"ח, לוחם אמיתי, שמצא את מקומו בכל מערכה בפשטות במהירות ובלי בעיות."

אריק הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית ענבים.