קורות חיים
בנם השני של קלאודיה ומשה. נולד ביום כ"ג בתמוז תשנ"א (5.7.1991), בקריית אונו. אח לאור הבכור ולנועם הצעירה.
דן היה ילד אהוב, שמח, מצחיק, "שטותניק", שכולם אהבו אותו.
שם החיבה "טיטוף" ניתן לו על שם גיבור סדרה צרפתית של ספרי קומיקס שהפכה לתכנית טלוויזיה, משום שדמות זו הזכירה את אישיותו הקופצנית של דן. דן זכה לעוד שמות חיבה רבים: דן-דוש, דן דש, דוּשי, דושדוש, דן-דן.
בגן הילדים התחנך בחטיבה הצעירה בבית הספר "רימונים" בקריית אונו. מכיתה א' עד ג' למד בבית הספר היסודי "עלומים" בקרית אונו ובנוסף בכיתה ג' הצטרף לתכנית לתלמידים מחוננים ומצטיינים בבית הספר "יהל"ם" ולמד בו פעם בשבוע.
ב-2002 עברה המשפחה להוד השרון. דן המשיך ללמוד בבית הספר היסודי "המגן" בעיר ופעם בשבוע למד בתכנית למחוננים "חוכמולוג" במרכז המצטיינים העירוני.
דן עלה לחטיבת הביניים "עתידים" בהוד השרון וסיים את לימודיו בתיכון "רמון" בעירו, במגמת הנדסת תוכנה.
בילדותו טיפס על משקופים כמו לוליין, תמיד חייך; שמחת החיים שלו הייתה בולטת לעיני כול. דן היה ילד חכם מאוד, רגיש ומוכשר וזכה לכינוי – "תולעת ספרים". הוא קרא את כל סדרת הארי פוטר, מדע בדיוני וספרי מתח.
הוא השתתף במגוון חוגים: החל מפעילויות ספורט – התעמלות, אמנות לחימה ישראלית, כדורגל וקפוארה, דרך קורס תקשורת וכלה בחברות בלהקה הייצוגית של קריית אונו ובפעילות בתנועות "הנוער העובד והלומד" ו"הצופים". היה אוטודידקט, סקרן ואוהב טכנולוגיה; בזכות כישוריו למד לבד לבנות אתרי אינטרנט, לדבר בכמה שפות ולנגן בגיטרה. הוא ניחן בכישרון ציור, למד בכוחות עצמו עיצוב גרפי ואף עיצב את הלוגו לחנות של אימו. כשמלאו לו שלוש-עשרה סייע בשמחה גם לאביו: "פעם הייתי צריך להכין דיסק לעבודה," סיפר אביו, "כדי להפיץ אותו לאנשי המכירות שלנו. ביקשתי מדן שיעצב את הפתיחה והוא עשה את זה ב-HTML. זה נשלח לכל הלקוחות של החברה ולמטה כתבנו 'בעיצוב דן צלניקר'."
אימו קלאודיה סיפרה על שובבותו היצירתית: "אור ודן הלכו לישון ואנחנו ישבנו עם אורחים בסלון ופטפטנו. לילדים היה הרגל לישון יחד על השטיח. אחרי פרק זמן מסוים ניגשתי לבדוק שהילדים ישנים היטב ומשום מה לא הצלחתי לזהות את הפנים של אור. התקרבתי אליו, והבנתי שדן, לפני שנרדם ... נהנה לעשות יצירה על הפרצוף של אח שלו, הוא הדביק עליו קרעי נייר עיתון, צבע עליו עם צבעי גואש ומשחת שיניים, גמר את היצירה והלך לישון."
בעבודת השורשים שלו, מאפריל 2005, ציין דן שהשיר האהוב עליו הוא " In The End" של להקת "Linkin Park". עוד סיפר על עצמו: "את רוב היום אני מבלה מול המחשב. אוהב מאוד לבנות אתרים, תוכנות, פרויקטים ... אני מבלה המון עם חברים ועושה ממש הרבה שטויות." הוא סיפר שהוא אוהב לצאת עם חבריו לשחק איתם כדורגל ולדבר, "לשמוע מוזיקת היפ הופ וראפ, להיות במחשב ולשגע את ההורים ... אוהב לקרוא ספרים מדי פעם – הכי טוב זה מותחנים. רואה הרבה סרטי קומדיה. פעולה ודרמה אני שונא."
בהיותו בן שמונה כתב דן מכתב לזכר יוסף צלניקר, הדוד של אביו משה, שנפל במלחמת השחרור: "ליוסף היקר, אני יודע שנהרגת בשבילנו ואני לא יודע אם אתה מכיר אותי, נראה לי שלא. אז תדע שאני דן, הבן של הבן של אח שלך. אני רציתי שתדע מי אני ולמה אני בא לבקר את הקבר שלך כל שנה, ואני עצוב שנהרגת. אז כתבתי לך שיר קטן ונוגע ללב, שאני בטוח שנשאר לך. העצב נכנס עמוק ללב, חורט חור בלב. אבל אני מבין שאתה עם כולנו, שם למעלה, בלב, בעצב ובשמחה. אתה שומר, אתה מגן, אתה אוהב, אתה דואג, אתה רואה, אתה כועס, אתה שמח, אתה צוחק. אתה איתנו, יוסף."
דן היה יזם בנשמתו וחרוץ מאוד. כבר בילדותו ניצל את חופשות בית הספר כדי לעבוד במגוון עבודות – במטבח בית הקפה, באיסוף עגלות בסופרמרקט או במכירת שטחי אחסון באינטרנט תמורת תשלום, מדי פעם גם בנה אתרים. דן ניחן בחוש עסקי מפותח במיוחד, בנעוריו היה לשותף של אחיו בסטארט-אפ "איזי פיי", ופתח תחנת רדיו באינטרנט ובה שידר מדי ערב. בשנת 2008 היה חלק של "המיליון הראשון שלי" במשפחה; הם ערכו סיעור מוחות ורקמו תכנית פעולה. אור היה היזם, הרעיונאי, דן בעל הידע המקצועי, המתכנת משה האב וסבא צביקה העניקו תמיכה נפשית וגיבוי. בעבודתם המשותפת התגלה אור כשמרן, ואילו דן בחן את הגבולות. הוא העריץ את אור (ברני). אחיו הבכור היה לו מורה דרך ושימש מודל לחיקוי. עם נועם, אחותו, חלק חוויות רבות. היא הייתה יועצת התדמית שלו, ואחרי בילויים נהג לקרוא לה לחדר שלו ולשתף אותה בסיפורים על מעשי הקונדס בהם היה מעורב. כשרצה לרומם את מצב רוחה ולשמחה, יצאו יחד לנסיעה במכונית. דן השמיע לה את שירי הלהקות החדשות שאהב ואת המוזיקה העכשווית האופנתית. הוא העדיף מוזיקה ישראלית והעריץ בעיקר את מוקי ואת להקת "שבק ס".
דן היה אדם אוהב וחם, ניחן ביכולת להתחבר לאנשים בקלות והצליח לזהות את הנקודות הטובות ולגעת בכל אחד. כך התחבר לבני נוער ממגוון קבוצות. בילדותו, כאשר הגיעו ילדים חדשים לגור בהוד השרון, הוא אימץ אותם ותמך בהם מבחינה חברתית. בבגרותו היה חובב מכוניות, אהב לנהוג וגמא מרחקים ארוכים בנסיעות עם חבריו לאורכה ולרוחבה של המדינה. בתיכון ארגן מסיבות ועסק ביחצנות למסיבות רבות.
דן היה בחור רזה, נאה ושרמנטי, אף על פי שאכל די הרבה "ג'אנק פוד", בין היתר –קטשופ עם המבורגר, צ'יפס, פיצה ושניצל. לעתים קרובות הכין לעצמו פיתה עם שוקולד, עשויה well-done במיקרו ובטוסטר, ושתה שוקו בכמויות. אמנם היה רזה, אך כפות ידיו גדולות וכוחו הפיזי רב מאוד יחסית לגודלו.
בעקבות מורשת המשפחה ובעקבות אחיו אור, התגייס דן לחיל האיסוף הקרבי. ב- ב 24 ביולי 2010 החל במסלול הכשרה כלוחם איסוף; אך כעבור שלושה שבועות בטירונות, עקב בעיות רפואיות, עבר ניתוח שבר שלא איפשר לו להמשיך ונפלט מן המסלול. הוא עבר בטבעיות לתפקיד בתחום המחשוב, תחום שהרחיב כבר במסגרת לימודיו בתיכון. בהמשך עבר קורס אלחוטנים והצפנה ושירת כמש"ק (מפקד שאינו קצין) קשר בבסיס סאסא בצפון. דן שאף לצאת לקצונה ואושר לו.
בעת שירותו, שיתף בפייסבוק מהרהוריו במשפטים קצרצרים ודוקרים: "טוב לסגור בעד ארצנו!!", "בית זה ממכר!! בא לי עוד פעם!!", "Maybe that's what happens When a tornado meets a volcano.".
רב-טוראי דן נפל בעת מילוי תפקידו ביום י"ט בסיוון תשע"א (20.6.2011). בן עשרים בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול, תל אביב. הותיר הורים, אח ואחות.
על מצבתו של דן כתבו בני המשפחה: "דנדוש, טיטוף, אח לאור ונועם. אוהבים ומתגעגעים, אתה איתנו לעד..."
אימו ספדה לו: "אתה ודאי רואה שאנחנו מוקפים בהרבה אנשים שלך ושלנו. אני יכולה לפרגן לך על הבחירות שלך. חלק מהדאגות שלי כלפיך היו מיותרות. ... היה ויש לך מקום אצלי בלב שלא ניתן לתאר במילים. רק אני יודעת! אתה ניחמת אותי תמיד ולו רק בנוכחותך. פרגנת לי כל כך על הרבה דברים שעשיתי." "נועם ואור הם ההווה שלי והשלם שלי כאן, ואתה השלם בעתיד שלי".
במכתב שאור אחיו כתב מתואר הקשר העמוק ביניהם: "שנה שלמה עברה, שנה בלעדיך, שנה בלי כל הדברים שמאפיינים אותך. ותאמין לי, זה המון! שנה בלי הקול שלך, שנה בלי הצחוק שלך. שנה בלי המריבות שלי איתך, שנה בלי התמיכה שלך. מה לא הייתי נותן בשביל עוד יום. ... מספיקה לי חצי שעה, שעה, שאנחנו יושבים מעשנים סיגריה באוטו בדרך חזרה מציפי ומצביקה, או מעמליה ויאנו שבעים מאוכל ומהחפירות של כל האנשים. חצי שעה שבה אוכל להגיד כמה אני אוהב אותך וכמה אני מעריך ומעריץ אותך. אתה יודע, זה לא מסוג המחמאות שהייתי משחרר לך כל יום. ועל זה אני מצטער, אבל זה בגלל הרצון שלי בתור אח גדול לאתגר אותך ולנסות להוציא ממך קצת יותר, כדי לראות עד לאן אתה יכול להגיע. ותאמין לי, עד אותו היום – עדיין לא ראיתי את הקצה. ... אני מתגעגע אליך. אני מתגעגע לשיחות איתך, להתייעצויות איתך ... לנחישות המשונה שלך להשיג דברים שרצית. אני מתגעגע לאופטימיות שלך. אני מתגעגע לחיוניות ולשמחת החיים שלך! אני מתגעגע ליכולות שלך. אני מתגעגע להכול!"
רכז השכבה בתיכון, מוריס זלכה, ציין: "דן היקר, כמי שהיו לו הרבה שעות איתך הייתי רוצה שהמצבה שלך תהיה אנדרטה וסמל לחיוך הנצחי שהיה תמיד מרוח על פניך, לטוב הלב, לנועם ההליכות, לפשטות הדרך, לעשיית טוב לזולת. ובזכות אלו מבחינתי גם אתה בין הרוגי המלכות שאין עומדים לצידם בגן העדן."
ידידתו בר נפרדה בכאב: "תמיד הייתה לי תחושה טובה שאני יודעת שיש לי אותך! שלא משנה מה קורה, תמיד אני יכולה להתקשר אליך ולדעת שיש מי שיקשיב לי ויזמין אותי לצאת איתו, אם בא לי קצת שקט מכולם."
"גורל אכזר וקשה מנשוא," ספדה חברת המשפחה, "נקטף פרח לפני הזמן, פרח שנועד לו עוד רבות וטובות, פרח שצמח וגדל במשפחה למופת. משפחה שאושר, אהבה ודאגה מאפיינים אותה, משפחה שכיף להיות במחיצתה. מלאה בחוש הומור, צחוקים והרבה מצב רוח טוב."
"לברני אין אח יותר," כתב חברם של אור ושל דן, "שוב זה עובר לי בראש. איך אין לו אח יותר? אני שואל את עצמי. אני פשוט מסרב לקבל, מסרב להשלים עם העובדה. אח של ברני, הילד הקטן הזה, הסקרן הזה עם כל כך הרבה שאלות, מי שהיה אצלנו בבית ללא הפסקה, שהפך להיות גבר כריזמטי, דמות בין חבריו, כבר לא פה. ... טיטוף, כמו שאהבתי לקרוא לך, לצחוק עליך ... לא היית פה מספיק זמן ... עוד לא כבשת את העולם כמו שאני בטוח שהיית עושה. ... דן, אני אוהב אותך, אני מתגעגע אליך והגעגוע רק מתחזק."
גם ידידתו ציינה את האמון שהיה לה בדן: "חסר לי החיוך שלך, עיניך הגדולות, המחייכות, הבוהקות, השואלות וליבך הרחב שידע לתת כל כך הרבה. כמה חסרות לי השיחות עימך, שיחות על כל כך הרבה נושאים, הנחישות שלך להשיג ומחשבותיך על העתיד. איך תמיד חשבתי בליבי: כמה חכם אתה. כה אהבתי את דן הילד ומצד שני את דן הבחור הבוגר שבך. האמנתי תמיד ובכל ליבי שתגיע רחוק. ... אין אדם בו פגשת בחייך שלא נגעת בו, אין אדם שהכרת שלא אהב אותך ואין אדם בו פגשת בחייך שאתה לא חסר לו."
המשפחה ערכה סרט לזכרו ובו סיפר כל אחד על דן מנקודת מבטו האישית.
חבריו הרבים מן השירות הצבאי כתבו דברים לזכרו בגעגועים ובצער, וסיפרו על השיחות המיוחדות, על החיבוקים החמים שלו ועל הקרבה הרבה שחשו כלפיו. הדברים התפרסמו בחוברת זיכרון המאגדת את אמרותיו, את תמונותיו ומכתבים מבני המשפחה ומחברים.
"שיר לדן" נכתב בהשראת מילותיה של מיכל המלי חברת ילדות. הוא הוקלט והועלה ליוטיוב.
אין ספק שטיטוף יהיה כאן לעד !!!