קורות חיים
פביאן נולד ב-2.3.77 בסאן חואן שבארגנטינה להוריו ליליה וויקטור, אח לדיאנה בת ה-4.
מספרת אימו: "אני זוכרת את פביאן כתינוק חזק מאוד, כבר בלידתו היה תינוק גדול וארוך... עם רגלים ארוכות וגדולות. כל הבגדים היו קצרים מדי עבורו. הוא אהב לאכול, בקבוק ועוד בקבוק... ברצף, מן תינוק בריא שכזה, מאלה העושים נחת להוריהם.
כשהיה בן 3 החל ללמוד בגן ילדים יהודי, שהיה חלק מבית-ספר יהודי בסאן חואן, שם לומדים בנוסף לתוכנית הלימודים הרגילה גם יהדות, קריאה וכתיבה בעברית. את הכיתות הראשונות של בית-הספר היסודי למד בבית הספר הממלכתי הכללי בשעות הבוקר, ואחר הצהריים הלך לבית הספר היהודי.
כבר אז ידע פביאן להסתדר, למצוא לעצמו עיסוקים מקוריים שלא פעם לוו בהרבה שובבות ופיקחות. יום אחד שמתי לב שחזר עם כסף מבית-הספר התפלאתי ושאלתי מאין הכסף. פביאן הסביר לי בשיא הרצינות כי "הוא מוכר ביסים" לילדים. כך חזר יום אחד עם גולות... מאין זה, פביאן?, שאלתי, החלפתי גולות תמורת זיתים, השיב. באותה העת החל פביאן לשחק כדורגל. היה טיפוס ספורטיבי אבל מהמים קצת חשש, עד שרכש ביטחון ולמד לשחות".
ב-25.2.85 עלה פביאן בן ה-8 יחד עם הוריו ואחותו לישראל, תחילה סבל מקשיי קליטה והשתלבות בחברה הזרה, בתרבות השונה. "למרות שידע עברית", נזכרת האם, "לא דיבר. נסגר בתוכו. גם אותנו הוא לא שיתף. הבנו עד כמה קשה לו רק כשישבנו יחד לכתוב מכתב לחבר טוב שלו מסאן חואן. שאלתי אותו: אתה רוצה לבכות "כן" אמר, תבכה, תבכה אמרתי לו, זו לא בושה כשמתגעגעים... ישבנו יחד ובכינו... למחרת שוחחתי עם יועצת בית-הספר. הסברתי לה עד כמה קשה לו, איך הגעגועים מפריעים לו, ובאמת מאותו זמן חל שינוי. יחד עם זאת, גם בהמשך, גם כשהתערה בחברה ובין הילדים, שמר על החלקה הפרטית שלו, לא סיפר ולא שיתף.
דווקא עם בעלי חיים היה לו קשר טוב. עם חיות קטנות וגדולות, החל מעכביש שמצא ועד חיות שגידלנו בבית: תוכים, נחש וכלב.
לאחרונה, כשהיה כבר בצבא, חזר יום אחד וסיפר על כלב עזוב ומסכן שעמד לידו, כל כך רצה לקחת אותו, אבל הוא לא יכל... נאלץ לעלות על הטרמפ ולהשאיר את הכלב המסכן לבדו..."
בשנת 87 השתקעה משפחת קוזמה בבת-ים, שם גרו עד שנת 95 כשעברו לישוב עופרים. בבת-ים למד פביאן בביה"ס היסודי "היובל" ואחר כך בתיכון "אורט מילטון" במגמת מחשבים.
בשלב הזה הפך כבר הילד, העולה החדש לאחד מכולם. ישראלי לכל דבר. הוא יצר קשרים וחברויות, נרשם לקבוצת כדורסל ומשנת 89 שיחק כשחקן כדורסל בקבוצת הפועל חולון עד כשנה לפני גיוסו לצבא. ימיו היו מלאים ועמוסים, היה פעיל ועסוק. אחרי הלימודים היה באימונים ובמשחקים, ותמיד התעסק להנאתו בחשמל ובאלקטרוניקה. חיבר את הבית כולו לרמקולים, טיפל במערכות סטריאו, צייד את האוטו במיטב המכשור והשקיע בכל אלה שעות עבודה והנאה ארוכות. הוא נהג לאסוף חלקי מערכות, לחבר, לתקן ולהשמישן, כל מה שהיה בו אלקטרוניקה - עניין אותו, ובהמשך גם מחשבים. היתה לו אהבה מיוחדת לרכבים, הלך לתערוכות המכוניות והתעניין בכל רכב חדש שיצא לשוק. נהנה מאוד מהנהיגה וחיפש כל רגע פנוי בכדי לקחת את הרכב לסיבוב.
את כל מה שעשה עשה בשקט, בנחישות ובהתמדה. כך למשל עבד בחופשים חסך כסף ויום אחד הפתיע אותנו כשהופיע עם רישיון נהיגה.
לפני הצבא ביוזמתו עבר מבחנים למסלול מיוחד בצבא במטרה להגיע למסלול פיקודי המשלב גם את המקצוע והתחביב שלו: אלקטרוניקה ומחשבים. כך למעשה הגיע לחיל הקשר.
במקביל החל באימוני כושר לקראת הטירונות, רץ, הרים משקולות, התאמן על חוף הים. הוא הפך לנער צעיר ואחראי, כל מה שעשה השתדל לעשות על הצד הטוב ביותר, את הטירונות עבר פביאן בבסיס דותן, משם עבר לבה"ד 7 לקורס המקצועי בדרך למסלול שיועד לו. החל עם קורס מ"כים, אותו סיים בהצלחה, אבל מכאן הוא החליט לא להמשיך "פביאן אמר שכדי לעבור את הקורס צריך להסכים עם מה שהרוב מחליט גם אם דעותיך שונות והוא לא היה מוכן לותר על דעותיו". משם הגיע בחזרה לבה"ד 7 ונשלח למחנה "גיבור" בו שרת כאלחוטן.
הוא היה מרוצה מהשירות, מצא חברים כלבבו, אפילו אמר שבמקום הזה היה מוכן לחתום קבע. הוא נשלח לקורס בן שבועיים בבה"ד 7 לקבלת שלב מקצועי, אותו סיים בהצלחה.
החיים נראו טובים ומבטיחים. הוא היה טיפוס שלקח דברים בקלות, לא התעצבן, לא התרגז.
למרות שסיפר לנו כי מדי פעם הוא נכנס ללבנון, להחליף מכשירי קשר, הוא המעיט בחשיבות העניין, נתן לנו להבין כי איננו נמצא בסכנה.
הוא היה אהוב על כולם, אוזן קשבת לחברים ובמיוחד לחברות. היה רגיש, קשוב, אדם שמוכן לעזור לאחרים. מהמכתבים שקראנו (לאחר נפילתו) נפתח בפנינו עולם חדש. התוודענו לפביאן שלא הכרנו, להיותו כל כך אהוב ומקובל, בעל מזג טוב ומתחשב, נדיב ומשקיען. יסודי בכל מה שעניין אותו.
בתקופת שרותו במחנה "גיבור" נהגנו לדבר איתו לעתים קרובות בפלא-פון, דרשנו בשלומו, מה קורה, מה נשמע, דברים של מה בכך... את עולמו הפנימי העשיר שמר לעצמו ולחברים, כמו רבים מבני גילו לא שיתף את הוריו.
בראש השנה עוד חגגנו ביחד, זו היתה הפעם האחרונה שפביאן היה איתנו, הוא אמר שיחזור הביתה ליום כיפור. סיפר כי ראה נעליים שרצה לקנות, ביקש שנוציא את הנעליים עבורו. לא ידענו שנכנס ללבנון.
ביום בו נפל, התקשרנו, אבל הפלא-פון היה לא זמין...
היתה תקרית והיה צורך לצאת לחלץ את הכח. היו נפגעים ופביאן יצא לתוך לבנון בג'יפ, עם הכח המחלץ. החולייה שפגעה בכח שלנו, (היה זה כח של גולני) כבר עזבה את המקום, חולייה שנייה הגיעה והחלה יורה פגזים על הכח המחלץ.
פביאן וחבריו חיפשו מסתור. פביאן עוד הספיק לומר לחובש לטפל בפצועים. במשך דקות ארוכות נפלו הפגזים.
כשהתפזר העשן, הסתבר כי פביאן נהרג במקום.
החברים יצרו קשר עם הבסיס, הודיעו שיש פצועים והרוג וחיכו שיבואו לחלצם.
באותו ערב כשהגענו הביתה, כבר חיכו לנו. כשדפקו על הדלת, ידענו שמשהו לא טוב קרה.
חבריו סיפרו שלא סבל. השעון והפלא-פון שלו עוד עבדו... מאז אנו נושאים אותם עימנו, מזכרת מפביאן שלנו. שהלך בטרם הספיק לחוות עולם, בטרם טעם חיים...