טוראי נעים-דוד כהן ז"ל

בתקופת הבסיסים היינו נוהגים להחרים לשימוש לזמן קצר מכוניות מנהגים יהודים, כדי לבצע פעולות מסויימות. לאחר השימוש היינו מחזירים את המכוניות לבעליהן, ובמקרה של נזק - היינו מכסים את הנזקים בתשלום. באחד המקרים, בעת ההתקפה על יהודיה, בשבת חנוכה 1948, השתמשנו במכונית פרטית של דינביץ אבשלום הי"ד, מאנשי ההגנה בפתח תקוה. הוא התנגד למסור לנו את המכונית, אך לקחנו אותה בכוח, ואח"כ נשרפה ע"י הערבים לאחר הנסיגה מן ההתקפה. שלמנו לדינביץ את הנזק.
הבסיס הראשון הוקם בפתח תקוה בינואר, בכפר גנים, בפרדס גלנט. היה זה בעיקר בסיס אימונים לסוגי נשק שהאצ"ל לא היה מאומן בו בימי המחתרת, כגון רובים, תרגילי סדר ושדאות. בבסיס זה לא היו אנשים נשארים אלה לצורך אימונים, ובתום כל מחזור אימונים, חזרו החיילים לבתיהם.
בסיס זה שימש גם מקום ריכוז לחיילים שנערכו לצאת לפעולות קרב שונות. בפרדס היו חבויות מכוניות בריטיות מסוות, מוכנות לפעולה תחת מסווה של חיילים בריטיים.
חלק רב מן הפעולות שבוצעו במחוז, ומחוץ למחוז, ע"י אנשי פתח תקוה יצאו מן הבסיס הזה, ואליו גם חזרו. למעשה שימש המקום גם לחיילים שמחוץ לפתח תקוה גם לאימונים וגם למקום ריכוז לפעולות.
בסיס אחר בפתח תקוה היה "בסיס ד'" בפיקוד "ישי". היה זה בסיס גדול בקרית אריה, בחצר ביהח"ר "רבינוביץ" לייצור ספירט. הבסיס הזה כבר שימש גם כקסרקטין למגורי חיילים, לא רק לצרכי אימונים, אלא כמקום מגורים לחיילים שהיו בגיוס מלא באצ"ל. החיילים נמצאו בקביעות במקום, ומספרם עלה עד 150 איש. מבסיס זה גם יצאו לפעולות, כגון הפעולות לכיבוש יהודיה. בסיס זה שימש באותה תקופה, כאשר חייליו היו ביהודיה, לבסיס החסנה של שלל יהודיה, אשר הובל למכירה במקום.
האחראי על מכירת השלל מיהודיה היה משה באז, מפתח תקוה, כיום סגן יו"ר מועצת זכרון יעקב.
היו עוד בסיסים במחוז, בגהה, לריכוז כלי רכב מוחרמים מכל הסוגים, ובכפר אונו, הוא בסיס שנים, ששימש גם כשדה תעופה קטן לאוירון יחיד שעמד לרשותנו. גם בסיס זה שימש בעיקר לאימונים וללימודים עיוניים.
בכפר גנים, בבנין ישיבת הרב צוויק לילדי יתומים תימנים, השתמשנו באחד מבניני הישיבה, הוא הבית העומד בקצה רחוב רוטשילד ע"י האמפיתיאטרון הגדול. בנין זה עמד לרשותנו עוד בתקופה קודמת, משנת 1945, הודות לשני מורים במוסד שהיו חברינו והעמידו את המקום לרשותנו, בלי ידיעת מנהלי המוסד. מקום זה שימש גם הוא בעיקר לאימונים, למחנה מעבר להחרמות נשק וכספים מכל האיזורים האחרים בארץ, כגון החרמת הכסף בבנק ברקליס בשכם בשנת 1946, והחרמת הנשק במחנה סירקין, בתחילת 1947.
המקום הזה הוסיף לשמש לנו לתחנת מעבר ולמקום ריכוז ציוד צבאי ואספקה, כי מכאן נמשך שביל מעבר הידוע בשם הערבי"אריץ אל שאווקאט".
בתקופת 14 במאי כלל סניף פתח תקוה כ-550 איש, מהם כ-300 צעירים לוחמים, כולם במסגרת הח"ק וכ-200 אנשי "אוצרון" שמלאו תפקידים בשירותי עזר.
כשבועיים ימים לאחר כיבוש יפו באה הוראה לכבוש את יהודיה, הוא הכפר שבשנים האחרונות קראו לו הערבים בשם "עבסיה". פיקוד הפעולה היה בידי "ישי" (צבי קניג), כמפקד הח"ק במחוז, אתו היה שם מנחם שיף ("זאב") ויהודה אפיריון. 3 מפקדים אלה חלקו את הכוח התוקף ל-3 חצים, ובכל חץ עמד אחד המפקדים בראש.
היחידה התוקפת רוכזה בכפר גנים. כמאה תוקפים, מחולקים ב-3 יחידות בנות 30-35 איש, עליהם נוספו שירותי עזר של "האוצרון" ושל בנות. כן היו בשירותי העזר חלק מאנשי האצ"ל שלא השתתפו בפעולות קרב זו. יחד היינו כ-200 איש. על שירותי העזר פקד נחשון. הנשק כלל 2 בראונינגים, 2 ברנים, לשני שליש מהחיילים היו רובים ולשליש היו משנים. היו גם המרגמות שקודם לכן הופעלו ביפו.
בשעות הלילה, לפנות בוקר, יצאה היחידה מכפר גנים לגת רימון, ובסוף הכביש של גת רימון פנתה בדרך החיל ליהודיה, היא הדרך שבה היו באים הפועלים הערבים שעבדו בפרדסי פתח תקוה.
מקום ההיערכות נקבע כ-1500 מטר בתחילת השביל, במקום שכיום קוראים לו גני תקוה (או שיכון היובל). נקודה זו היתה באותה תקופה גבול אדמה יהודית-ערבית, נטועה פרדסים יהודיים, כגון פרדסי בוגוז'ובסקי ופרדס שווארץ. פרדסים אלה שימשו לנו כמקום ריכוז לעזרה ראשונה בשביל הלוחמים ביהודיה. גם האמבולנס חנה בנקודה זו. כאן גם הוקם המטה למבצע כיבוש יהודיה.
עם אור הבוקר יצאנו בדרך הישנה ליהודיה, בתחילה בטור אחד, עד הנקודה המסומנת במפה 162, 139. כאן התחלקו לשלושה ראשים, שיצאו בהתפרסות. הטור השמאלי, בפיקוד "זאב" היה צריך לכבוש את בניני יהודיה הקיצוניים מדרום מזרח.
הטור המרכזי, ששטחו היה הקשה ביותר, כי ההי פתוח וחרוש, היה בפיקוד "ישי", וכל התקדמותי כקילומטר וחצי עד יהודיה היתה בזחילה בשטח חרוש. תפקיד הטור הזה היה לחדור דרך השביל הראשי למרכז יהודיה. בטור זה היה גם אורי מקלף שנהרג בפעולה.
הטור הימני, בפיקוד אפיריון, עבד דרך כרמי הזיתים לדרומית מערבית של הכפר. חיפוי המרגמות היה מתוך כרמי הזיתים של הטור הימני, במרחק כקילומטר וחצי מיהודיה.
צורת ההתקדמות היתה:
הטור הימני התקדם עד מבואות הכפר ללא כל התנגדות רצינית. הטור השמאלי הגיע אף הוא ללא התנגדות רצינית עד לעומק הפרדסים הגובלים עם יהודיה כאן, בכניסה לכפר, בשביל המרכזי, ובכיוון מזרחה עד לדרך לוילהלמה, נתקל הטור בחפירות הגנה מוכנות, מאחר שהערבים התכוננו להתקפה מצד השביל המרכזי המוביל צפונה, או מצד מזרח, בכביש הראשי של פתח תקוה רמלה. החפירות היו עד מחצית הדרך לוילהלמה, ומכאן נמשך ואדי עד לוילהלמה.
הטור הימני הגיע עד נקודת ההערכות האחרונה ללא כל תקלות. לעומת זאת, הגיע הטור השמאלי עד למרחק-מה מחפירות ההגנה, השגיחו בחפירות ההגנה, וראו שנמצאים שם לוחמים ערביים, אך חנו במקום בשקט, עד לשעת האפס שנקבעה לשעה מסויימת. הם חיכו בציפיה להיערכות הטור המרכזי, אבל באותו זמן כבר היה טור זה בתהליך של קרב, כיוון שהם היו גלויים לעין ונתונים תחת אש מתחילת החפירות. אמנם גם הטור השמאלי ידע על פתיחת האש, אך חיכה להתפתחות בהתקדמות הטור המרכזי, וגם הערבים עמדו וחיכו להתפתחות הדברים. גם הטור הימני הגיע לנקודת ההיערכות הסופית, וציפה בשקט לסימן ההתקפה הכללית.
בינתיים היה הטור המרכזי נתון להתקפה כבדה של מכונות יריה ורובים, והתקדם בזחילה בשטח הפתוח כמעט עד לחפירות הסמוכות לכפר. בהתקדמות זו סבל הטור המרכזי אבידות, הרוג, אורי מקלף, ושני פצועים ששמותיהם אינם זכורים לי. הם הוצאו ע"י החובשים באלונקות מתוך שטח האש והובאו לבסיס עזרה ראשונה בגני התקוה.
ההתקפה הכללית החלה עם יריות רקטות אדומות ע"י "ישי", שהגיע עם הטור שלו עד למרחק כ-50 מטר מהעמדות הערביות, באותו זמן כבר היו צמודים לחלוטין לקרקע ולא יכלו להתקדם מחמת אש האויב.
הערבים לא הבחינו כהלכה בכוח שהתרכז בשני הטורים האחרים, וברגע שנפתחו יריות משני הכיוונים, בעת ובעונה אחת עם המרגמות שנכנסו אף הן לפעולה מכיוון כרמי הזיתים - החלישו הערבים את האש על הטור המרכזי, חלק מהם נסוג בכיוון דרום-מערב לתוך יהודיה, והתבצרו בבתים הקיצוניים כשהם פותחים באש לעבר כרמי הזיתים ללא כל הבחנה.
מצד הטור השמאלי פתחו מכונות יריה ערביות באש מעמדות כלפי הטור השמאלי, בכיוון לפרדסים, ומנעו מטור זה אפשרות של התקדמות מתוך הפרדסים הסמוכים לעמדות, במרחק של כ-200-100 מטר.
מתוך האש הערבית שיערנו שכוחם הגיע עד 200 לוחמים בלתי סדירים, והיו ביניהם גם חיילים מן הצבא העירקי.
מצבנו היה קשה, כי להתקיף יכול היה רק הטור הימני, והוא צריך היה להתפרץ לתוך בתים מבוצרים מתוך שטח פתוח. שני הטורים האחרים היו מוצמדים.
הנסיגה הערבית היתה פתאומית ומסודרת והחלה ברגע שנהרג הקצין העירקי, אשר נשאר מוטל בשטח העמדות בשביל הראשי.
לאחר שנהרג המפקד, ניתן סימן והנסיגה החלה מכל הצדדים דרך העמדות לעבר וילהלמה, והלוחמים שהתבצרו בבתים נסוגו מתוך יהודיה לעבר הכביש הראשי וילהלמה - שכונת התקוה. מכאן המשיכו בנסיגה לוילהלמה. אותה שעה נפסקו היריות, וכוחותינו השתלטו על הכפר שהיה כולו ריק מתושביו.
הערבים לקחו אתם את כל נשקם, ואפילו את נשק הקצין ההרוג. מלבד הקצין ההרוג - לא נמצאו סימנים לאבידות נוספות בקרב הערבים, גם לא סימני דם.
הפלוגה התוקפת, נשארה להגן על הכפר למשך 4 שבועות. במשך כל הזמן הזה היה מפקד המקום "ישי" וסגנו היה "זאב".