24 שעות עברו מהתאונה עד מותו. פעמים אחדות היה בהכרה. לשאלת האחות אם לקרוא להורים, ענה בשלילה. בהסתמך על תשובתו זו, לא קראו לנו. קשה לי להתגבר על ההרגשה שהיה נשאר בחיים, אילו הייתי יושב על ידו. קשה לי להסביר הרגשה זו. אבל בהכירי את נפשו, ברי לי כי הכאיבה לו יותר ההרגשה של גרימת צער לנו, מאשר הכאב הפיסי של פצעיו.
כי מעולם כמעט לא שם לב לפצעים ומכאובים. כשהיה ילד בן שש, למשל, קבעה לו רופאת השיניים במגדיאל מועד, לעקור שן שצמחה לו הצידה, לתוך הלחי. ביום הקבוע התישב על החמור והגיע לרופאה. כשאמרה לו לקרוא לאחד ההורים אמר: "אין צורך, לא אבכה" - ולא בכה. אמנם אפשר שעשה כך מתוך רצון להיות עצמאי, אולם בכל אופן, מסוגל מאד היה לעמוד בכאבים גופניים. דומה עלי, כי מה שחסר לו בשעותיו האחרונות, היו - קירבה ועידוד נפשי. אפשר שהייתי מוציאו מהטרדה המצפונית על האסון שקרה לו... למי שחייו הצעירים של פרץ לא היו משולבים בחייו, כפי שהיו משולבים בחיי אני - קשה להסביר הרגשה זו...
אביו - דן