נולד בתל-אביב, ביום ט' בכסלו תרצ"ב, במשפחת עובדים בני העליה השלישית, ולו שני אחים גדולים ממנו. את חינוכו קיבל בבי"ס עממי בתל-אביב. בילדותו הרבה לקרוא, ונטיה מיוחדת היתה לו לציור.
עודו נער נכנס לתנועת נוער חלוצית, ובה קיבל חינוך להגשמה. כאשר מלאו לו י"ד שנה ונשתחרר מביה"ס, והרגיש בעצמו די כוח לעבודה - פצר באביו שיעזוב את עבודתו בעיר וילך לכפר, "להגשים".
אביו נעתר לבקשתו, עזב את עבודתו שכבר עסק בה כ-20 שנה, מכר את ביתו שבעיר וקנה בית ומשק קטן בכפר מל"ל. פה חיתה רוחו של אליהו, והוא היה מאושר: מבוקשו ניתן לו! בזמן קצר למד את רוב העבודות החקלאיות, ונשא את המשק הקטן על גבו בחיבה וברצון.
אולם גם את נטייתו לציור לא נטש. בשעות הפנאי מעבודה היה מצייר, והציור היה חביב עליו ביותר. אף מצא לו אפשרות ללמוד ציור בתל-אביב, בסטודיה לציור מודרני של א. אבני.
ועם זאת היה מעורב גם בין בני הנעורים שבכפר, ועד מהרה התחבב עליהם. ביחוד אהב לעזור לכל הזקוק לעזרה, וידוע היה, כי דיה רמיזה ל"אלי" - בלי תחנונים ובלי הבטחות - והוא בא ועוזר בשמחה. מטבעו היה שמח בשמחת אחרים, ומשום כך היתה לו נחת רוח קבה בראותו את הנעזר שמח על העזרה, ויותר מזאת לא ביקש, כשהציעו לו שכר טרחה, סרב לקבל.
כאמור, הרבה לקרוא אף בילדותו. הוא התעניין מאד במצב היהודים בארץ ובגולה ונעשה קנאי לעמו. מעשי הנאצים כלפי היהודים במלחמת העולם השניה זעזעו אותו, והוא נתמלא שנאה עזה לכל שונאי ישראל, באשר הם. מעשה, שפשטו ערבים הם ועדרם על שדה מספוא, ובעל השדה היה חסר אונים כנגד קהל הערבים הגדול שהתאסף שם. ראה זאת אליהו, מיד נחלץ ובא ותקף את הערבים והניסם, ואף פצע אחד מהם שהתעקש ולא עזב את השדה - וכמובן, נפצע גם הוא עצמו, והוא אז בן חמש עשרה שנה.
עוד נטיה היתה לו, לאסוף בולים. לעתים, כמובן, הוצרך לקנות בולים - אבל לא רצה לבקש כסף לכך מאת אביו, שמצבו עדיין לא היה מבוסס. והנה בעת שהעבודה בבית לא היתה מרובה, היה אליהו עובד אצל השכנים ומרויח מעט - וסכום זה הספיק לו לחפצו.
לפני פרוץ המאורעות בארץ, כבר הספיק להיות בגדנ"ע, לצאת למסעות ו"להתחשל". ומשפרצו המאורעות, והוא אז כבן חמש עשרה שנה וחצי, בערה בו תשוקתו לצאת לקרב ולהראות את יכלתו ואומץ לבו. ימים רבים התהלך כסהרורי, התייצב בכל לשכות הגיוס - אבל גורש משום מיעוט שנותיו. לבסוף החל לפצור בהוריו, בלי הפוגות, שיתנו לו מכתב הרשאה להתגייס ליחידה קרבית. הוריו התנגדו, כמובן, אבל בראותם שאין כל אפשרות להטותו מחפצו, נתנו לו את מבוקשו, והוא אץ לקרב. בו ביום שקיבל את הרשות להתגייס, והוא אז בן שש עשרה שנה וג' חדשים, נסע ללשכת הגיוס בתל-אביב והתקבל מיד, אחרי שבדקוהו ומצאוהו בריא ושלם.
תחילה נשלח למחנה אימונים לתותחנים. שם עשה חודש ימים, ואחר כך נשלח לחזית ירושלים, בעצם הקרבות שהתחוללו בשער הגיא (באב-אל-ואד) לפריצת הדרך אל הבירה. כחדשיים לחם בשער הגיא, במשלטים השונים. חבריו מספרים, כי מעולם לא התרשל, ותמיד התנדב לכל פעולה מסוכנת. הוא לא היה הרפתקן: הוא רק הרגיש את גודל השליחות שהוטלה על שכמו ושכם חבריו. מתוך הרגשה זאת, ובתוקף הרצון לעמוד איתן למען כבוד עמו וגאולתו, נשא וסבל בדומיה את קשיי החזית, ובכללם מחסור במזון ומים, ושכיבה על הסלעים בלילות הקרים...
והנה שבת אחת - אלי בבית. זו היתה השבת האחרונה. אלי ישב וסיפר בפשטות, בלי הגזמה, את כל אשר עבר עליו - ואנו ישבנו והקשבנו, ופיותינו פעורים. ביום המחרת נשלח ללטרון.
הדבר היה בערב ההפוגה השניה. כיון שברור היה, כי בידי כל צד מהצדדים הלוחמים תישארנה אותן עמדות שתהיינה בידו עד שעת ההפוגה - נלחמו בחרף נפש ובעקשנות על כל שעל אדמה. מטרת צבאנו היתה לנסות ולפרוץ, בכל מחיר, את הדרך הישרה לירושלים, הקרב היה עז וקשה, רצוף מעשי גבורה נפלאים, אבל המטרה לא הושגה אז, כידוע. שעת ההפוגה הגיעה, הקרבות הופסקו. אבידותינו היו מרובות - וגם אלי בנופלים.
וכך סיפרו חבריו על נפילתו:
התותחנים שכבו בעמדות צמודים לקרקע: אי אפשר היה להרים ראש, מחמת צליפת חיילי הלגיון שלא פסקה. אנשינו הרעישו את משטרת לטרון, וברגעים האחרונים לפני שעת ההפוגה פרצו כ-20 משוריינים, כדי לכבוש את המשטרה, שהיתה עמדת מפתח לכל השטח. אולם המשוריינים המתקדמים עלו על מוקשים, והחלו להיסוג. אותה שעה הופיעו מטוסי אויב והחלו להפציץ את המשוריינים. המצב היה בכל רע.
ואז לא יכול אליהו להתאפק, קפץ מן העמדה כשהמקלע בידו, והתחיל לירות באוירונים הצוללים. כדורים עפו עליו מצד המשטרה ומן האויר - אבל הוא לא שם לב. חבריו לא האמינו למראה עיניהם. רגע נראה היה להם, כי אליהו "מחוסן" מפני כדורים... אבל רק רגע אחד. אליהו נפל חלל, כשהמקלע בידו.
ביום י' בתמוז ה'תש"ח נפל אליהו, ערב ההפוגה השניה. נלקח מאת הוריו ומאת חבריו שחיבבוהו. עם גיבורים רבים נקבר בנחלת יצחק, והוריו לא ראו בקבורתו...
אביו