תותחי צה"ל נגררו בכבדות לאתרי הקרבות המרכזיים כדי לשמש כוח מרכך. הם היו אמורים לפגוע באויב תוך ניצול גורם ההפתעה ולפלס דרך לכוחות חיל הרגלים. כך היה ב"מבצע יואב", כך היה בקרבות לטרון, וכך היה בקרבות בחזית הצפון.
בקרב לטרון, סיפר לימים יהודה פריהר, השתתפו סוללת תותחים בקליבר 65 מ"מ ושתי מרגמות בקוטר של 6 אינץ'. ירי המרגמות נמשך גם בשעות היום, ותכליתו היתה לפגוע באויב, שירה ללא הפסק על עמדותינו על רכס 200, ולחפות על פינוי הכוחות ועל נסיגתם.
בנובמבר 1948 הצטרפו התותחנים לקרב על משטרת עיראק-סואידן שבדרום. אל הקרב הזה נקבצו ובאו שתי סוללות 75 מ"מ מסוג "קרופ", סוללת 75 מ"מ מסוג "קוקרצ'ה", שני תותחי 6 ליטראות, ארבע מרגמות 120 מ"מ, שתי מרגמות 6 אינץ', תותח 17 ליטראות ותותח "קרופ", שירה בכינון ישיר. הארטילריה היתה אמורה להשתלב במבצע ככוח מרכך, אך גם ככוח מטעה בתרגיל להטעיית האויב. תרגיל ההונאה כלל ירי על כיס פלוג'ה במקביל לירי על משטרת עיראק-סואידן, כדי להגביר את חשש המצרים מפני התקפה כוללת.
הקרב על המשטרה הביא לראשונה לכדי ביצוע את הכינון הישיר בתותחים. לא רק למטרות נקודה נועדו התותחים הללו, אלא גם למטרות שטח נרחבות. הם ירו מטחי אש מרוכזים על בניין המשטרה. ירי מטח, שכל תותחן מכיר אותו היטב, תורגל לראשונה בעיראק-סואידן.
בסמוך לסיום המלחמה, בחודש ינואר 1949, התנהל קרב קשה, תותח אל תותח, בחזית המצרית. היה זה באתר בית הקברות של עזה. גונדת תותחים - שני תותחי נ"ט זעירים - נתקלה באש משוריינים מצריים. במשך שתי יממות עמדו שני התותחים בקרב קשה. לימים כתב על כך קצין מצרי בדרגת קפטיין, שנפל בשבי הישראלי: "ניהלתם קרב למופת. התותחנים שלכם היו אמיצי לב. לו הייתם חיילים מצרים, הייתם הופכים לגיבורי היום בקהיר. כותרות העיתונים היו מוקדשות לכם."