מספר דני קמחי, קצין הרכש הראשון של חיל התותחנים: במארס 1948, משהוברר כי אין תותחים בארץ, נשלחתי על-ידי יגאל ידין, קצין-המבצעים של ה"הגנה", לבדוק אפשרויות רכישה. הגעתי לציריך, והמשלוח הראשון משם כלל 12 תותחי נ"מ 20 מ"מ, שהיו דו-תכליתיים (גם נגד טנקים).
לאחר המשלוח הראשון חזרתי לאירופה כדי להמשיך במסע הרכש. הפעם היו אלה חמישה תותחים של 65 מ"מ ("נפוליונצ'יקים"), שנשלחו ארצה אחרי ההפוגה הראשונה.
עד לפני ההפוגה הראשונה הצלחנו לרכוש 25 תותחי נ"מ של 20 מ"מ ו-35 תותחים של 65 מ"מ ("נפוליונצ'יקים").
בהפוגה השניה אני מבקר במחנה של הצבא השוויצרי ואני רואה לנגד עיני 100 תותחים של 75 מ"מ, מתוצרת צרפתית של "שניידר קרוזו", נעים על גלגלי עץ. אני זוכר שמחירם היה ממש פרוטות. אולם מה שעלה הון, היתה התחמושת. טסתי בחזרה ארצה כדי לפגוש את ישראל גלילי, והוא הציע לקנות 50 תותחים בלבד. העמסנו את התותחים בוורסאי, ופתאום פרצה שביתה של שלושה ימים ושלושה לילות. שילמנו אז שלושה מיליון דולר עבור אונייה עמוסה בתותחים. נוסף על 50 התותחים קנינו גם חמישה תותחים של 105 מ"מ, ואלה נשלחו לקרב על משטרת עיראק-סואידן.
יום אחד יצרתי קשר עם קצין-הרכש של ה"הגנה" באירופה, וזה מספר לי, שמקסיקו מעוניינת למכור 50 תותחים. טלפנתי לקצין הרכש בארצות-הברית, טדי קולק, והוא קישר אותי אל קולונל אל שווימר. אמרתי לו שאני לא לוקח את התותחים כל עוד לא יעשו להם ניסוי כלים. ניסוי אמנם נערך, אולם התברר שהתחמושת שהובאה לארץ לא היתה טובה, וכאשר קנה אחד התפוצץ בישראל הפסיקו להשתמש בהם. אחרי הניסיון הבלתי-מוצלח עם ה"קוקרצ'ות" המשכתי במסע הרכש באירופה. שם רכשנו תותחים של 4.5 אינץ' עבור חיל-הים, תותחי נ"ט גרמניים ותותחי נ"מ של 37 מ"מ.