למוטי הי"ד
הכרתי אותך בשנת הלימודים האחרונה בבית הספר התיכון, שנה שהנער הוא מבחינת מבוגר. בגרות זו מתבטאת לרוב בהתנהגות, באופן ההתבטאות, אשר המאפיין אותה הוא הביטחון העצמי המופרז, אתה מוטי לא היית כך. אתה שמרת על חן נעוריך, חיוך מבוייש במקצת היה נסוך על פניך. חיוך של טוב לב כלפי חבריך וכלפי מוריך. יחד עם זאת שקול ומיושב היית, לא נהגת להתפרץ.
אפשר היה להכיר בך את בית אבא, בית השומר על מסורת ישראל, בית המושרש בעם ישראל ובארץ ישראל. לפעמים נגשת אלי בתום השיעור, בהפסקות וסיפרת לי במקצת על עצמך ועל ביתך. תולדות עם ישראל ישבה את לבך, תולדות העם בתפוצות הגולה הנאבק על נפשו כדי לשמור על יהדותו, תולדות העם השב לארצו, הנאבק על זכותו כדי להקים כאן את ביתו, את מדינתו.
מיעטת להשתתף בשיעורים ובויכוחים שהתנהלו בכיתה, אך כאשר השמעת את דבריך, ניכר היה שלמדת את החומר בשקידה יתירה, לא לשם הציון, אלא בענין, באהבה שגילת למקצוע, כאילו ידעת שאתה תיתן את היקר ביותר שיש שלאדם לתת לעצמו, את החיים.
דואב הלב שאתה מוטי הנער הטוב, החביב, האהוב על הכל, אינך עוד. דמותך תלווה אותנו תמיד וזכרך לא ימוש מקרבנו.
תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.
(דברי הספד שכתב אריה שטרום - המורה להסטוריה מהתיכון ע"ש גרינברג).