טוראי הדסה הלינה למפל ז"ל

אלבום תמונות

3.8.1947
מדברים כל הימים אך ורק על האיחוד. טוב שלפחות ביומן לא יהיה לי נעים להגיד שאני בהחלט נגד האיחוד הזה. פשוט אינני מוצאת אותו מתאים לנו. היה זמן שהיו אומרים:"מילא, מה יכול להיות, הם גוף לא כ"כ טוב, וגם אנחנו כך - אז יחד ודאי נהיה טובים". דעתי אינה כזאת לצערי. אם נתאחד יהיה עלינו לעזוב את הפלוגה, שאליה נתקשרנו בכל זאת אחרי השנה הזאת. חלק גדול מאתנו אינו רוצה לעזוב את הפלוגה ועם זאת הוא דוגל באיחוד. רק אחד מאתנו מסכים לקבל גוף גדול, כפי שעתידים אנו להיות. ימים משונים וקשים הם הימים האלה לנו. נדמה שאין טעות בידי באמרי "לנו". אם הייתי יכולה לברוח עכשיו מפה ולהשאיר את כל המחשבות וכל ההתלבטויות לאחרים, ובעצמי לבוא אל המוכן, אבל זו אגואיסטיות שאין דוגמתה. בעצם, מה כל הפחד שלי מפני האיחוד? זה יכול להיות לטובה. לי עדיין אין נסיון וייתכן שהחיים כעת, שהיו לפי רוחי, יכולים להשתנות לרעה בגלל המספר העצום של החברים. כלומר, כל ההכשרה העצומה הזאת עלולה ליהפך לגהנום: האחד לא יכיר את השני. איני מתארת לעצמי שנוכל לקיים חיים תרבותיים, שיהיו קיימים בשביל כל אחד ואחד. פשוט מאוד, זה יהיה כמו במשק: מי שירצה לבוא - יבוא מתי שירצה, והרבה יחשבו שגם בלעדם יסתדר הכל. ולא ירגישו כלל בחסרונם. נדמה לי עכשיו, שרואה אני את זה בבהירות רבה ולא דמיוני משפיע עלי. הלואי והייתי בטוחה שזה לא יהיה כפי שאני חוששת בבטחון שיהיה. לצערי, פוחדת אני, שלבסוף אשאר לבדי במערכה, כי הרבה יסתלקו מכל הענין. יותר נוח יהיה להם להמנע מכל החלטה סופית. ובכן, כדאי שגם אני לא אומר כלום.

24.10.1947
... קשה לכתוב הכל, לאו דוקא מפני שקשה לבטא את המצב במלים, אלא פשוט... ככה, סתם קשה, אין כאן ולא כלום עכשיו. אני במלים שלי, קוראת לזה "ואקום", כלומר ריקנות, כי לעת עתה איני מרגישה את עצמי חברת הכשרה, אלא חברת המחלקה, וזה כמובן הדבר המעניין והיחיד המחזיק אותי כאן ונותן לי רצון להמשיך.
אומרים לפזר אותנו לאורך הגבול , והתפקידים בודאי לא יהיו מן הקלים, אך אני כשלעצמי, אפילו בלב בשקט אוכל לומר, כי אין בי פחד. להיפך, רצון חזק דוחף אותי לעשות אחת ולתמיד משהו שהוא ממשי וגדול. באימונים אמנם היו כמה מקצועות שלא תפסתי, ואולי הייתי תופסת אלא שאני תמיד אשאר אותה ה"לא מקשיבה" כבעבר. העיקר שלפי דעת כולם אין אני מטומטמת כלל, והרי היו ימים שכזאת היתה דעתי על עצמי. העיקר שיש לי רצון חזק, אבל לא תמיד רוח, וכששניהם יחד אינם מתמזגים אז, כמובן, קצת קשה.
למרות הכל אני מרוצה מאוד, מאוד מרוצה. ייתכן שבאים ימים ואצטרך לעשות משהו ואז לעשות זאת בלב שקט ובכל הכוחות שמעולם לא היו בי, ועכשיו עלי לסיים כרגיל, במליצה, אלא שהפעם אני מתקשה למצוא אותה, אם כן - בפעם הבאה.

15.1.1948
שוב אני כותבת, למרות שדבר לא נשתנה. דומני שהמצב הולך ורע מיום ליום. התשניתי מאוד. אני מרגישה את זה רק מתוך כך, שמחשבותי נעשו אחרות לגמרי וכמו כן כל דיבורי. לפעמים פשוט איני מכירה את עצמי. כשאני מדברת אני אומרת כל מה שאני חושבת, לא כבעבר. ומובן, שלא תמיד זה טוב. העיקר שאינני מקנאה עוד. מסתבר שכבר השלמתי, דבר שמעולם לא רציתי.
... היתה לנו שיחה עם ג. שלא השתתפתי בה באופן פעיל, נמאס לי. איני רוצה שאחרים יחשבו בשבילי, אבל לי, כבר לא אכפת שום דבר, יהיה אשר יהיה. לא אשבור לי יותר את הראש. אני מסתפקת במצב רוחי אני, ואין לי צורך לשמוע מפי אחרים מה שאני עצמי יודעת על פה.
בכלל, או שאני אחרת מכולם, או שאני פשוט תופסת הכל אחרת. רע ומר, ומי יודע כמה זמן עוד ימשך.

מתוך "ילדי טהראן" ירושלים תשל"ב


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח