מספר הרה"ג אברהם סילברט ז"ל, ראש ישיבת 'אוהל שלמה'-בני עקיבא באר-שבע שהיה רבו של אבנר: "אבנר היה אדם שקט. לעתים נדירות היה מתערב במהלך השיעורים, מעיר הערותיו.
או מקשה קושיות. בדרך-כלל, שלטה בו נטייתו הטבעית להסתגר בתוך עצמו, להתבודד מעיניהם ומשאלותיהם החקרניות של חברים ולעתים גם של מורים. משום-כך, זוכרים אותו כולם כדמות שקטה ובלתי מתבלטת, שמעלותיה ניתנות לגילוי רק לאחר עיון רב ומעמיק. הוא נהג בצנעה עם חבריו ועם מוריו. דבר אחד במיוחד זוכרים כולם: אהבתו למדעים המדויקים ובעיקר לפיסיקה, שבה הצטיין בקרב בני כיתתו. הוא אהב את הפיסיקה והקדיש שעות רבות לניסויים שונים. הוא היה שוקע בניסוייו כליל ושכח עולם ומלואו. עם תום הניסוי היה מגיח מהמעבדה כשחיוך של אושר על פניו. הוא חזר על דברים שאחרים גילו לפניו, וחיבה יתרה היתה לו להסקת קשרים שונים בין תגליותיו ובין תגליותיהם של אחרים. תכונה נוספת היתה בו -ִ נאמנות לאמת הפנימית שלו. משסבור היה כי דבר מסוים כך הוא, היה משמיע את דעתו עליו, אם זה היה נעים לאוזניהם של שומעיו אם לאו. משום-כך, בא לא-פעם לידי חיכוך עם מוריו ומחנכיו, ועם חבריו בני-כיתתו. אך הדבר לא היה מזיזו מדעותיו ומרעיונותיו, שהיה דוגל בהם בלי מורא וללא משוא-פנים. אביו - שאבנר גילה לו חיבה והערכה מיוחדת - היה בעל השפעה עצומה על בנו. אביו היה בשבילו אדם שבעבורו היה מוכן גם להתפשר עם דרכים שלא נראו לו. הוא ירא את אביו ומעולם לא סתר את דבריו. בהיותו בן למשפחה מרובת ילדים למד אבנר לדאוג לעצמו מילדותו ואף עזר לאחיו ולאחיותיו ככל יכולתו."