אני
בתאריך: 27.09.1991 בבית החולים "לניאדו", בשעה 6:00-6:30 הודיעו כי נולדה ילדה חדשה למשפחת צ'ירבה במשקל 3.600 ק"ג ובגובה 53 ס"מ. ההורים המאושרים הם אוקסנה ויבגני.
חבריי קוראים לי: אילן, אילנית, בלונדה, אילנו'ש, אילו'ש ועוד המון שמות חמודים ומשונים..
הלידה שלי נערכה ככה: אבי ואימי הלכו ביחד לבית החולים לניאדו בנתניה, זה היה בערך בחמש בבוקר, אמא שלי הייתה באותו הזמן צריכה ללדת אותי.
אבי עזב את אמי כי הוא היה צריך ללכת לעבודה, ואחרי הצהריים אבא שלי היה בדרך הביתה מהעבודה אז הוא חשב להתקשר לשאול את אמא שלי אם הכל בסדר. ענתה לו המזכירה והיא מסרה לו שנולדה לו לפני מספר דקות בתו הקטנה. אבא שלי כל כך התרגש עד שהוא התחיל לקפץ ולרוץ מהר ככל האפשר בשביל להגיע לביה"ח כדי לראות מה שלום אמי ולראות את הילדה החדשה שלו, שזאת במקרה אני! אז אבא בא וראה את אמי ואותי והוא שמח שאנחנו בריאות ושלמות.
קצת על עצמי:
התחלתי ללכת בגיל 9 וחצי חודשים, התחלתי ממש לדבר ברור בגיל שנה וחצי, הייתי ילדה עם המון הרפתקאות וילדה שלא יושבת בשקט אפילו לרגע. אהבתי לטפס בכל מקום ולא פחדתי משום דבר. ההורים שלי שמו סורגים בחלונות רק בגלל שעמדה לנו ספרייה ליד החלון ואהבתי לטפס על הספרייה, לכן שמו סורגים כדי שלא אפול.
המעשה הקונדסי ביותר שעשיתי מתי שהייתי קטנה:
באחד הימים אמא שלי הייתה עסוקה מאוד ולא שמה לב למה שעשיתי בכמה דקות שהייתה עסוקה, ואז היא שמה לב שפתאום נעלמתי לה, היא וכל המשפחה החלו לחפש אותי בכל הבית ובחוץ ולא מצאו עד שמישהו נכנס למקלחת ומצא אותי עומדת במקלחת. לגלות לכם משהו, כשאמא שלי הייתה עסוקה נמאס היה עליי לחכות לה והלכתי למצוא לי מה לעשות, אז טיילתי בבית ונכנסתי למקלחת כי היה שם מאוד חשוך וזה היה מאוד מעניין כי בכל הבית היה אור, נכנסתי למקלחת שהיה בה קצת מים והמים היו קרים מאוד ונרטבתי, לא יכולתי לזוז אז חיכיתי שיבואו להוציא אותי מהמקלחת. וככה הסתיימו החיפושים אחרי הנעלמת..
לגן הלכתי בגיל שלוש ומאותו היום שבאתי לגן כולם מאוד אהבו אותי, אבל מתי שהרביצו לי או העליבו אותי אני עמדתי כמו בול עץ ולא זזתי מהמקום. ואם כבר מדברים על זכרונות, אני זוכרת את עצמי רק מאז שאני ואחותי הגדולה (אנה) וסבתא רבא שלי מצד אמא ישבנו ברוסיה בחצר שליד הבית של סבתא שלי, ישבנו ושיחקנו בחתולים של סבתא שלי, יש לה 10 חתולים ועוד המון חיות בחצר..
תחביביי הם: אני אוהבת לרקוד, לשיר, לצחוק, לבלות, להשתגע ובעיקר להיות עם חברים. אני רוקדת ורקדתי המון זמן, בגיל חמש התחלתי ללכת להתעמלות אמנותית ששם הייתי שלוש שנים. ביסודי רקדתי בלהקת מחול בית ספרית וכבר ארבע שנים אני בלהקה באור עקיבא בשם: שוקולד, זו היא להקה שמייצגת את אור עקיבא בחו"ל ובעוד המון מקומות. אני מנגנת על אורגן עם מורה פרטית, ולאט לאט אגיע למקומות רחוקים.
למדתי רוסית בבית עם המשפחה במשך הזמן, ועברית למדתי בשכונה עם החברים ובגן, כמובן, כי רציתי לדבר עם חבריי. אני זוכרת שהופעתי הרבה בביה"ס היסודי בריקוד ובשיר, הופעתי בטקסים ובהמון הופעות ויציאות למקומות מיוחדים, יצאנו להופעות מחוץ לעיר ונהננו מאוד.
אם מדברים על אוספים אז אני חייבת להגיד שאני לא זוכרת את כולם אבל היו לי המון, למשל: מדבקות, צדפים, אבנים, מחקים, עטים, נרות, צמידים (תכשיטים), בובות, פוסטרים, תמונות של מפורסמים ועוד המון.
אני ומשפחתי אוהבים לנסוע לטייל ביער חדרה, אוהבים לנסוע לחוף הים, לכנרת, לחברים טובים ולפעמים לקרובים. בקיצור, עושים חיים ולא יושבים ונחים.
בעלי חיים בביתנו יש לרוב אבל רק מסוג אחד של בעלי חיים וזהו הדג. יש לנו 4 אקווריומים בבית, שניים ענקיים ושניים בינוניים שבהם יש דגים גדולים, בינוניים וקטנים וכולם חברים של כולם.
הטיולים שלנו נמשכים כל השנה, בכל עונה אנחנו נוסעים לטייל. בקיץ אוהבים לנסוע לכנרת עם המון חברים כדי לעשות חיים, לעשות המון אטקרציות וחיים משוגעים. בחורף אוהבים לנסוע לחרמון ולראות את השלג הלבן. אבל כעקרון אנחנו אוהבים לנסוע ליער חדרה במזג האוויר הטוב.
בחגים לפעמים אנחנו אצל חברים אבל לעיתים נוסעים למקומות כמו: כפר ויתקין, יער חדרה, זכרון יעקב ועוד מקומות רבים.
המעבר בשבילי לחטיבה היה מאוד מפחיד ולא צפוי, המעבר לבית ספר חדש ובהרבה יותר גדול, מפותח ומפחיד משהיה בעבר. פחדתי מאוד לאבד את חבריי שהיו בשנה שעברה אבל למזלי כמעט כולם עברו לחטיבה שלנו ועכשיו אנחנו כמובן עדיין יחד.
בעבר בביה"ס היסודי היינו הבוגרים מכולם אבל פתאום הפכנו להיות הקטנים והחלשים מכולם וזה מה שהפחיד אותי יותר מהכל. אבל בהמשך הזמן הכרתי המון חברות חדשות וידידות חדשות וטובות, ועכשיו אני מאוד נהנת בביה"ס.
ביום הראשון בחטיבה הכרתי שתי בונבונייריות חמודות שהן חברות כל כך טובות שלי: אוראל ולילי.
השתתפתי בהמון התרמות שהיו לנו עד עכשיו בחטיבה, ואפילו באחת ההתרמות התרמתי הכי הרבה כסף מכולם וקיבלתי פרס.
חגיגת בת המצווה שלי נערכה השנה והיא הייתה שבוע אחרי יום הולדתי, הזמנתי המון חברות וחברים שהכרתי השנה ומשנה שעברה. לדעתי היה מאוד כיף, כי חבריי נהנו, רקדו, שרו, שיחקו והכי חשוב נהנו מכל רגע.
שאיפות לעתיד - למצוא הרבה יותר חברות נאמנות שיישארו איתי למרות כל מה שיקרה כמו שיש לי עכשיו. לדעתי מקום רומנטי זה מקום שבו השמש זורחת ושוקעת, ובו אפשר לשבת עם מישהו שאתם אוהבים או מחבבים או אפילו סתם חברים ולהתבונן בשקיעה. ובכלל, בכל מיני מקומות רגועים ויפים שבהם אפשר לטייל ולהנות מכל רגע ביחד.
לא הייתי רוצה להשתנות בגלל שאני מאוד מרוצה מאיך שאני נראית או מרגישה בסביבתי, ולא הייתי רוצה להיות עכשיו בגיל שונה או בזמן שונה. אני רוצה להישאר איך שאני ולא לאבד אפילו חברה או ידידה אחת שזה כולל גם בנים כי אני מאוד נהנית בחברת של חבריי ומאוד כיף לי איתם.
כרגע אני רוצה להיות מורה לריקוד, אך אני לא יודעת אם זה ישתנה מחר. אני עוד לא יודעת מה אני רוצה באמת.
את האמת, לשום תקופה לא הייתי רוצה לחזור כי אני רוצה להישאר עכשיו במקום הזה כי אני נהנית מאוד עם מה שיש לי עכשיו ועם מי שיש לי עכשיו, ואני רוצה להישאר עם סביבתי ולהמשיך הלאה בדרך זו כי מצאתי כבר את מה שחיפשתי - חברות טובות ונאמנות שתמיד שמחות להיות איתי ולעזור לי בשעת הצורך. אני מאוד אוהבת אותן ואני רוצה שתמיד נמשיך להיות חברות טובות שהולכות יחד בהפסקות, חולקות סודות, שעוזרות ולפעמים רבות אך תמיד משלימות.