ימים עוברים להם בקיץ.
הנה עוד עונה מתחלפת ועוד שנה עוברת, ואנו כאן מונים את השנים – ארבע עשרה שנים חלפו.
איך חולף לו הזמן.. ודמעות זולגות מעיני.
מחפשת נואשות את החיילת שלי. את הילדה שנעלמה לי.
עצובים וכואבים כולנו. מרכינים ראש, לא מאמינים. ומצפים לבואך שוב.
חבל שהלכת מאיתנו לפתע פתאום והשארת אותנו כואבים עד תום.
לנו כל כך עצוב על החיים שממשיכים בלעדייך, מתגעגעים, זה לא חולף.
אין לנו רגע שקט. כן מיכלי כולנו זוכרים אותך אהובה.ההוכחה לכך, שכולנו עומדים כאן.
אבא, אימא, אחים, סבתא, דודים, דודות, חברים, מפקדים, קצינת נפגעים, חיילים וחיילות מכל הדרגים.
עומדים ומצדיעים לך כשלראשם כומתות תכלת. כן, הכומתה שכל כך אהבת.
כולנו שותקים, שתיקה שזועקת לשמים, ושואלת: "למה אלהים??"
למה לקחת את מיכלי שלנו והיא עדיין קטנה.
שותקים ורואים את דמותך ניצבת מולנו, מחייכת אלינו, ומקרינה אהבה.
מיכלי. רציתי לספר לך למרות שאת ודאי יודעת שיש לך 3 אחיינים שלא זכית להכיר אותם.
האחיינית הגדולה – מזכירה אותך מאוד, גם בדמותך וגם באופייך. ומידי פעם היא גם זוכה להיקרא בשמך.
כאשר הייתה קטנה יותר הייתה מתעקשת לבוא איתי לבית העלמין ולהדליק לך נר, ולהניח על קברך את הפרח הכי יפה שאהבה.
האחיינים הקטנים שלא זכית להכיר, מכירים אותך מהתמונות שתלויות בבית ושואלים – "סבתא, מי זאת בתמונה ? " ואני עונה להם – "מיכל" והם שואלים – "מיכל הקטנה מהטלוויזיה? ", ואני עונה – "זו מיכל אבל לא מהטלוויזיה" .
הם ממשיכים לשאול – "איפה היא? מדוע היא איננה כאן? " ואני עונה – "היא נפטרה" (מה אני כבר יכולה לומר להם?)
"סבתא – ספרי לנו איך זה קרה" ומאלצים אותי לספר.
כן מיכלי, כולנו זוכרים אותך, גם מי שלא הכיר אותך.
חבל שאת לא איתנו, לשחק איתם ולאהוב אותם. את חסרה לכולנו.
מציאות שבה אנו רוצים רק עוד פעם לחבק אותך, להרגיש, להריח וללחוש.
אני אוהבת אותך – ילדה שלי.
מקווים אני – שאת נמצאת בעולם שכולו טוב, ומלאכי שמים שומרים עלייך.
יהיה זכרך ברוך.