50 שנה למלחמת ההתשה
השנה אנו מציינים 50 שנה לנפילתו של אחינו היקר מורדי, שנהרג בפעילות מבצעית בתעלת סואץ במלחמת ההתשה, בדצמבר 1969 .בן 19 וחצי שנים היה במותו.
מלחמה שגבתה קורבנות רבים ולצערנו הגדול הזמן אינו מקהה את הכאב והזיכרונות אינם מרפים.
אחינו היקר נהרג כל כך צעיר ומוכשר, עם חלום ומוטיבציה ענקית ללמוד באוניברסיטה ולתרום לחברה ולסובב.
ההיגיון ממאן להשלים עם האובדן, שהיכה בנו כמו פיגוע נפשי, שפוצע את הלב והנשמה ולצערנו הגדול נכפה עלינו להתרגל לסטטוס החדש שנקרא "משפחה שכולה".
אחי מרדכי או, כפי שנהגו לקרוא לו, מורדי, סיים בהצטיינות את המגמה הביולוגית בגימנסיה ושאף להיות רופא. מורדי היה בוגר ממני בחמש שנים והייתה לי הזכות לגדול במחיצתו כבת זקונים 14 וחצי שנים.
אני זוכרת כאילו היה אתמול את הבשורה המרה שקיבלנו. קשה מנשוא לתאר איך התרסקנו כולנו... והבית לבש גוון שחור-אפור והחיים שלנו השתנו ב-180 מעלות במובן הכואב והעצוב. כתלמידת כיתה ט' בגימנסיה בה למד מורדי, הרגשתי שחרב עליי כל עולמי. איבדתי את חדוות הנעורים, שלא ישובו לעולמים.
קשה מאד לתאר את החלל העצום שהשאיר. כן, 50 שנה בלעדיו ואומרים שהזמן עושה את שלו.
במקרה שלנו, לא מתגברים!! לומדים לחיות עם האין והחלל, תרתי משמע, שנשאר לתמיד. מין ריק וחלל שאינו מתמלא לעולם....
גם היום, כשהתבגרתי ועברתי את גילו בשני דורות, אני עדיין מרגישה שהוא מלווה אותי ויודעת שהוא שומר עליי מלמעלה.
עבורנו, המשפחות השכולות, כל השנה הוא יום זיכרון.
הכאב והגעגוע היום יומיים עמוקים ושוכנים בנפשנו ואינם מרפים.
בעצב ובכאב אנו נושאים את פצעי השכול שמסרבים להגליד...
האירועים בחיינו, שממשיכים להתרחש, יכולים להעלות או להוריד את עוצמת הצער והכאב.
זה כמו פצע שמתחיל להגליד ופתאום שוב שותת דם ובסוף נשארת הצלקת הנפשית.
צלקת שלעולם נשארת ומי שחווה אובדן ושכול, יבין בדיוק למה אני מתכוונת.
יש בי תפילה ורצון שנמשיך להיות טובים יותר זה לזה.
שנדע להעביר דברים בחיוב ולסלוח.
שנדע לקבל את האחר והשונה ולהיות קשובים ונכונים לעזור וגם להיות בנתינה ובחמלה, כשצריך.
ובכלל, שנדע להעריך את החיים ולהנות מהדברים הפשוטים והקטנים וממה שיש לנו, שלא תמיד מובנים מאליהם.
שרה רדאי
אחותו של מרדכי - מורדי רדעי ז"ל