אלבום תמונות
דברים על דני
(ביום נתינת מילגה על שמו)
קשה לספר דברים על דני לא משום שקשה לספר על כל אחד, אלא מפני שכאן היה צורך באיזשהו סופר - אומן שיהיה מסוגל לרשום את כל אותם הדברים על דני.
כשניסיתי להעלות דברים על דני גיליתי פתאום שיש לפעמים, למרות כל הכאב בכך, שבאים לספוד אדם צעיר, אפשר למצוא דרך בה אתה נאחז במכתב שכתב, בחיבור שנשאר מתחת לכר, אתה נזכר באיזשהו סיפור על מעשה גדול שעשה ואתה בונה תמונה שנדמה לך שזו תמונה שלמה, ולמעשה, בסתר לב אתה יודע שאין זה - זה, אלא משהו שעל יד.
במקרה זה הדבר קשה שבעתיים.
כאשר התחילו להגיע ידיעות על "מחיר" מלחמת "ששת הימים" התברר לנו שגם פנימיית "בויאר" נתנה חלקה במיטב בחוריה. למעשה כל אחד מאתנו שיכל, אולם הידיעה על מותו של דני, הכאב היה גדול במיוחד, במקרה זה נדמה לי שכאן נקטע משהו שצמח ביסורים גדולים, ונדמה, שבאותו רגע שהוא עלה על הדרך אליה שאף, בימים טרופים אלה פרצה המלחמה והוא נהרג.
יש אנשים שדרכם דרך המלך. איני יודע אם מאושרים המה יותר או פחות, דני דרכו שלו תמיד היתה דרך קשה, כפי שסיפר לי חברו. כאשר היו ויכוחים היה שותק, וכשהיו יחד אז היה שוקל ומשיב את התשובה היותר נכונה והיותר מעמיקה. היה זה גם בחברה, לא אהב להתבלט ולא רק זאת שלא התבלט, אלא לעיתים אף הסתתר מאחורי קליפה, ולא משום שלא היה לו מה לאמור בשעת ויכוח, היה לו הרבה מה לאמר ודבריו כשנאמרו היו דברים שקולים ומעמיקים.
ההתוודעות שלי אתו היתה מחוץ לשיעורים. באותן שעות רצון, היה גלוי ופרוש לפני. ונתברר לי לאחר זמן, מדוע נער, שבשיחות פנים אל פנים היה מתגלה כרגיש, אחראי, חושב, ישב במסגרת כיתה כשהוא שותק ומסתגר בתוך עצמו, וזאת משום שתבע מעצמו תמיד הרבה יותר ממה שרוב החרבים שלו תבעו.
הוא לא היה מוכן לדרך של פשרה. אם ידע דבר למחצה נדמה היה לו שאין זה די.
ביחסים שלו עם המשפחה, עם החברים וגם עם המורים הוא היה תובען כמו אנשים צעירים, כמו הדמות הקלאסית של אנשים המתוארת בספרים, הוא רצה את השלום או לא כלום, הוא לא ידע דרך של פשרה משום שהנעורים שלו היו - נעורים, אולי גם רגעי אושר - רגעי אושר בשעה שהצליח למצוא נקודת מגע עם המורים-המדריכים, עם החברים.
דני, שבחבורה הגדולה כמעט שלא ניכר היה, נדלק והיה חבר קרוב בחבורה מצומצמת, רק אותם החברים שבחן ולמד להכיר ושנגלו באמת כאלה שהכל פתוח לפניהם ושאפשר למצוא איתם יחסי אמון של חברות גדולה, עם אלה הוא התקשר.
אותן השנים ששהה בקרבתנו בפנימיית בויאר לא היו שנים קלות, למעשה אלה היו שנים של התלבטות, של התחבטות, של צער ודאגה שבסופן מגיע אדם אל הדרך המיוחדת שלו.
עקבתי אחריו גם אחר תקופת ביה"ס. התברר לי כי דני מצא מקומו בצבא, אותו דני שנדמה היה לו שהפסיד הרבה דברים. טיפוח תקוות, בנה תכניות, למעשה הכל היה ערוך שהוא חוזר אלינו לירושלים ללימודים באוניברסיטה. אין ספר שאילו היינו זוכים היה צפוי נחת רב להוריו, לחבריו וגם לנו מוריו, כי דני, שהגיע כמעט לסוף השרות הצבאי, היה דני מחושל שידע מה שרוצה, שהתגבר. וכשם שבאה המלחמה וקטעה הרבה חלומות והרבה תקוות, כן גם קטעה תקוות וחלומות ותכניות רבות שדני היה מתכננם.
דברים אלה אינם אלא שמץ של משהו - של אותם רגעים, אותן שעות שכאלו - אם מחוץ לביה"ס או בביתו - היו אותן שעות שנוצר איכשהו קשר בין שניים שרחוקים בגיל, למעשה בכל, והיא המטשטשת ההבדלים באיזה שהוא זכרון, זכרון מאיר והוא - במשך השנים ישאר, גם אם יטשטשו פניו, ישאר תמיד האור שבאותו זכרון.
אלכס