סמל דניאל אלגמיס ז"ל

אלבום תמונות

תמיד כששואלים אותי כמה דודים/דודות יש לך אני תמיד אומרת שיש לי שלוש דודות ועוד דוד שנהרג במלחמה, וכשאני אומרת שהוא נהרג במלחמת ששת הימים אנשים מסתכלים עלי במבט מוזר ושואלים, איך את אומרת שיש לך דוד והרי לא הכרת אותו בכלל?, את נולדת עשר שנים אחרי לכתו?
אני יכולה לומר שאנחנו כל האחיינים גדלנו כאילו דני עדיין איתנו, כל משפחה נושאת את שמו, גדלנו על סיפורים שלו, גדלנו במשפחה שעורכת אזכרה לזיכרו כל שנה, התמונה שלו היתה קבועה בביתם של סבא וסבתא וסבתא היתה עונדת שרשרת עם תמונה מוטבעת, אי אפשר להגיד שלא הכרתי אותו.
דני, הדוד הבלונדיני עם העניים הכחולות, עם המבט המחייך, דוד שנשאר לנצח בן 20, זה הדוד שלי.
אנחנו כולנו כבר מתבגרים, סבא וסבתא כבר לא איתנו ולי נעים לחשוב שהם שם איתו, שהם התאחדו איתו.
אולי הם הספיקו להיות איתו "רק" 20 שנה, ועכשיו יש להם את הביחד לעד.
אני יודעת שדני היה הנסיך, להיות מוקף בארבע אחיות זו מתנה, אחיות שאוהבות ודואגות ופתאום מבלי שיכלו להפרד לקחו להן אותו, הכאב גדול וזה כאב שליווה ועדיין מלווה אותן, אנחנו הילדים שלהן חשים זאת וכואבים איתן.
אנחנו לא מפספסים אפילו יום זיכרון אחד, עולים כל המשפחה המורחבת להר הרצל לתת לדני את הכבוד הזה לכאוב ולזכור.
אנחנו צריכים לתת לחיילים שלנו את כל הכבוד הראוי כי הרי בלעדיהם לא היינו כאן היום, דני לקח חלק חשוב במאבק על קיומנו ולחשוב שהוא קיפח את חייו בגבורה ובעוז מחממת את הלב ואנו נמשיך ונעביר גם לילדינו והם יעבירו הלאה שכולנו כאן היום בזכותו.

אתי האחיינית שלא הספיקה להכיר אותו.