טוראי נעים-דוד כהן ז"ל

אהבת הארץ של "ציפציף"

את התחושה הראשונה של אהבת הארץ רכש צפריר, המכונה "ציפציף", עוד בתקופת המנדט הבריטי, כשהיה חניך בקורס מ"כים הגנה ואימוני שדה. אך היתה שם טוראית אחת, רות מוריץ, שהיתה מלכת הקורס הבלתי מוכתרת, והיא שקרבה את "ציפציף" לאהבת הארץ.
היה לה שיער בהיר ומתולתל ועיניים גדולות צוחקות בתוך פנים יפות ומאירות. על צווארה כתבו בשיר השירים שהיה כמגדל דוד הבנוי לתלפיות ועל שדיה שבלטו לטובה אמרו בקורס, שאי אפשר לעבור על ידם בלי להרים לעברם את המרפק ולהחליק עליהן כאילו לא בכוונה.
כל גברי הקורס, מראשון המפקדים ועד אחרון החניכים, חלמו על רות היפה - ואם כולם אז גם "ציפציף". לא היה יום שבו לא תיכנן תחבולה חדשה איך להתחיל אתה. לעתים היה לו הספק גם של שתי תחבולות. אך בפועל ממש, עד השבוע האחרון של הקורס, לא הצליח להחליף אתה יותר מארבעה משפטים קצרים ושלושה מרפקים בלבד.
מצבו של "ציפציף" העגום היה כלאחר יאוש, ואז ראה אלוהים הטוב בעוניו ויזם תרגיל לילה של התמצאות בשטח האויב.
היה זה אחר הצהריים של יום קיצי חמים, כאשר יצחק עירוני, מפקד הקורס הנמרץ, אסף את כל פלוגת החניכים והורה לנו על יציאה לדרך. יצאנו והלכנו צפונה. חצינו את נחל אלכסנדר והמשכנו לצעוד עד שהגענו עם ערב לשטח גבנוני מסולע, איזור שמעולם לא היינו בו. שם, בתוך גיא חבוי, הוצאנו מתוך הילקוטים את אוהלי הסיירים והקמנו מחנה קטן, שבמרכזו הכינו לנו המדריכים מדורה אינדיאנית, כמו שלמדנו בשיעורי המחנאות.
כשעה ישבנו מסביב למדורה ושרנו את כל שירי המולדת שנכתבו עד אז. אחר כך נשא יצחק עירוני נאום קטן, שהתחיל בקורות בני עמנו, הנטבחים ממש בשעה זו במחנות ההשמדה של היטלר, ונמשך במוסר ההשכל המחייב אותנו להתאמן אימוני קרב וללמוד להילחם כדי להגן על עצמנו. מכאן עברה השיחה לכמה משפטים, שעיקרם אהבת הארץ, ובשאלה הבלתי נמנעת - אם יש שאלות. היינו כבר מורגלים לשאלה הזאת וכל אחד נדרך כדי לשמור על חברו לבל יעז להרים אצבע.
"טוב" - אמר יצחק - "אז אם אין לכם שאלות נעבור לשלב הבא. אתם ודאי מבינים שלא באנו הנה רק כדי לשיר. הלילה אנו רוצים לבחון את מה שלמדתם על התמצאות יחידים בשטח. בכוונה לקחנו אתכם לסביבה רחוקה ובלתי מוכרת, כי רק כאן נול לדעת מה באמת קלטתם. אתם תצאו עכשיו למרחק כמה קילומטרים מהמחנה ותצטרכו למצוא בכוחות עצמכם את הדרך חזרה. כל אחד יקח עמו מימיה, מקל קפא"פ להגנה ושמיכה. למה שמיכה! כי הסביבה עוינת, פטרולים בריטיים מסתובבים באיזור וכנופיות ערבים משחרות לטרף. לכן מי שמרגיש שהוא תועה שלא יעז להמשיך, אלא יפרוש את השמיכה, יישן על הארץ ורק עם אור הבוקר ימשיך בדרך למחנה. ועוד דבר - הוסיף המפקד, כשפניו לוהטות באש המדורה וקולו החד והחמור מעביר בנו רעד - בגלל הסיכון הרב הוחלט במפקדה שאין לתת לבנות ללכת לבדן. ולכן הפעם, באופן יוצא מן הכלל, תצטרף לכל כיתת בנים כיתת בנות ואת התרגיל תבצעו בזוגות".
כאשר צפריר הקטן רק שמע את הבשורה הזאת לא איבד אפילו שניה אחת והקדים את כל הפלוגה בפנייה נסתרת אל אלוהים: שיצרף לכיתה שלנו את כיתתה של רות מוריץ. וראו זה פלא: הפנייה התקבלה וכעבור עשר דקות לאחר שיצאנו לדרך צעדה עמנו גם כיתתה של היפה בבנות. ירדנו הר, חצינו ואדי, הלכנו בשביל מפותל בין סלעים וקוצים, כשפרויקה פילסדורף מדריכנו הקפדן מזכיר לנו מדי פעם לחרות בלבנו עצמים בולטים בשטח וללמוד את כיוון ההליכה לפי הכוכבים. ציפציף שמע את דבריו ולא שמע, וכאשר התבקש יחד עם כל הכיתה להסתכל בכוכבים הרים אמנם את ראשו, אך הסתכל על מה שהיה מעל להם, ישר לעיניו של אלוהים, ואמר לו בלחישה:
"תראה אדוני, את הדבר הכי קשה, שנהיה עם הכיתה של רות כבר סידרת. אז אנא, השלם את המלאכה ועשה שיצא לי להיות בזוג עם רות, לך הרי זה לא משנה ואילו אותי זה ילמד שבאמת יש אלוהים בשמים!"
אלוהים שמע, אבל עוד לא ידע מה להחליט ובינתיים מתחיל הזמן להיות דוחק. הגענו למקום שממנו מתחיל פרויקה לקרוא בשמות אלה שתורם לעזוב את השורה - והכיתה הצועדת מתמעטת כל כמה דקות בזוג נוסף. כשנותרו שלושה זוגות אחרונים, ביניהם רות מוריץ, הגביר ציפציף את תפילותיו ונדר לפני אלוהים שאם הוא מסדר לו את רות כבת זוג - הוא יתחיל להניח תפילין יום יום, אם יהיה לו כוח לקום מוקדם בבוקר. נראה שהנדר עשה רושם רב בשמים, כי לא חלפו שלוש דקות ופרויקה הכריז:
"צפריר ורות, עזבו את השורה וחזרו למחנה!"
מרוב התרגשות קפאו רגליו של ציפציף במקום, ואלמלא הכיתה שלנו שהמשיכה לצעוד הוא היה מוצא את עצמו במצב מאוד לא נעים.
מה שקרה אחר כך לא ראיתי במו עיני, כי לי יצא לפי מיטב המסורת בישת המזל שלי לחזור למחנה עם יהודית השמנה. אבל ציפציף, חברי הטוב, סיפר לי בעצמו כל מה שקרה לו אחר כך עם מלכת הקורס.
"בהתחלה חשבתי שאלוהים הוא שהיה בעזרי - סיפר צפריר - אך במחשבה שניה הבנתי שבטח אין לו זמן בשבילי ולמי שאני צריך להודות זה לפרויקה, שחשק בה בעצמו והגיע למסקנה שעם ציפציף לא תהיה לו כל סכנה.
היתה זו מחשבה מוטעית לגמרי, כי מרגע שנותרתי עמה לבד היה ברור שאני לא חוזר הלילה לשום מחנה. אנחנו הולכים קצת סחור סחור ואני אומר לה: 'תעינו, אין ברירה. לפי ההוראות עלינו לפרוש שמיכה על הארץ (אהבת הארץ או לא?), להתכסות בשמיכה השניה ולחכות לאור היום'.
"בהתחלה הכל הלך לפי התוכנית. אמרתי לרות בואי, והיא הלכה אתי לבדוק בכלל את הכיוון. אך כשעלינו על הגבעה השניה, ואני ידעתי שהבסיס נמצא הישר מימין, עשיתי את עצמי כמומחה לכוכבים ואחר התעמקות וחישוב אזימוטים, הכרזתי שהמחנה שלנו נמצא בדיוק בקו ישר שמאלה.
"רות שאלה אם אני בטוח. אמרתי שאין בעיות והיא הלכה אחרי הייתי אומר עוד כרבע שעה. עד שהגענו לאקליפטוס עב נוף ושם היא הודתה שהיא לא זוכרת שעברנו ליד עץ כזה גדול. הסברתי לה שהאקליפטוסים נעים במהירות עצומה. אך היא אפילו לא חייכה, רק הסתכלה סביב בחשדנות רבה.
"עברנו עוד שתי גבעות קטנות וכשעלינו על השלישית ופניתי שמאלה רות היפה, הצביעה על הכיוון הנגדי והזהירה אותי שאם נתעה היא תטיל את כל האחריות עלי.
"לקחתי את הסיכון על עצמי וברגל שמחה הובלתי אותה אחרי שנית כשהיא שואלת אותי כל כמה מטרים אם אני בטוח. אמרתי לה: 'תסמכי עלי אני יודע מה אני עושה' - ובהחלט ידעתי. ידעתי שכשנגיע לראש הבקעה הבאה אני אפרוש את ידי בתנועות יאוש, אודה כי אכן תעינו ואומר לה עתה אין לנו ברירה אלא להתעטף בשמיכות ולחכות ביחד לבוקר. ואם באותה הזדמנות - כך חשבתי - היא תרצה להציע לי חברות, אני אגיד לה שזה רעיון מצויין ואסכים במהירות, כדי שלא יהיה לה זמן להגיד שהיא אמרה זאת בצחוק.
"בגבעה הבאה עוד לא היה לי אומץ. אך בגבעה שאחריה היו הדברים שתכננתי שגורים בפי על בוריים והחלטתי שיותר אין דחיות ותירוצים. אנו מתקדמים לראש הגבעה, והנה אנו עומדים ממש עליו, והנה אני מנסה לפתוח את פי - ופתאום חושך בעיניים. למה חושך? כי למטה מתחתינו במרחק של פחות ממאה מטרים, ראיתי את אור המדורה ואת מחנה האוהלים שלנו הנטוי סביבה.
"היינו הזוג הראשון שהגיע לבסיס. רות כמעט חיבקה אותי מרוב שמחה על בקיאותי במערכת הכוכבים. אך אני לא יכולתי לדבר, כי הדמעות חנקו את גרוני. התברר שפרויקה המדריך הוביל אותנו בקשת עגולה מסביב למחנה, ואני בטיפשותי חציתי אותה בקו ישר וכך הגעתי למקום במהירות שיא, שלא היתה ידועה בכל יחידות ההגנה.
את כל הסיפור הזה סיפר לי ציפציף כמה שנים אחרי אותו קורס, כשהיינו יחד אי שם בנגב במלחמת השחרור והוא הסתכל בכוכבים ושאל אותי אם אני יודע איפה רות נמצאת היום. הודיתי לפניו שלא ראיתיה מאז אותם ימים ושאלתי למה הוא שואל.
"אתה מבין - הודה לפני - כל לילה, כשאנחנו יוצאים עכשיו למארבים ואני רואה את אותם כוכבים, אני נזכר ברות ושואל את עצמי כשהצביעה ימינה באמת חשבה שהמחנה נמצא שם, או בכוונה הצביעה לאותו כיוון, כדי שנתעה בדרך ונקיים את מצוות אהבת הארץ. מי יודע?
כמה שנים אחרי מלחמת השחרור, כאשר ציפציף פתח את ספר "גוילי אש", נודע לי ממנו כי רות מוריץ שינתה כיוון ועברה משורות ההגנה לארגון הפורשים. את מותה היא מצאה בתחילת המלחמה, כשנותרה על המסגד של יהוד וקפצה ממנו אל הארץ (אהבת הארץ), כדי לא ליפול בשבי האויב, שחזר וכבש את הכפר.

מתוך סיפור של "פוצ'ו"