בכל משפחה כאשר שוכלים את אחד מבני המשפחה,
לא משנה מי ולמה - קורה משהו....
הדברים משתנים בכל תחומי החיים. דבר לא נשאר כשהיה. חלק מהתקווה, חלק מהרצון להמשיך, נפסק.
דברים רגילים מאבדים ממשמעותם ודברים אחרים חשובים יותר תופסים את מקומם.
משהו משתנה בצורת הדיבור, בצורת ההתבטאות של האנשים, הם רואים את העולם בעיניים שונות לחלוטין. העולם עבורם ריק, לא מלא יותר כשהיה. משהו חסר, ובעצם יותר נכון - מישהו, חלק אהוב ויקר. בהתחלה לא ממש מבינים, לא מעכלים, ממשיכים לחכות... "הוא יחזור מחר מהבסיס, הוא יחזור", "נקפוץ עליו כמו שתמיד קפצנו, כשהוא מגיע", "נשחק איתו כמו שתמיד שיחקנו - נחבק, ננשק". מנסים לשכנע את עצמנו שהוא חי ושזה רק חלום רע, שזה לא יכול להיות, זו בטח טעות, זה לא נכון. אבל אז באה המציאות וסוטרת... הוא לא מגיע, לא נמצא איתנו בחגים ובשבתות, הוא איננו. הזמן עובר ועובר והחיסרון בחיוכו ובפניו המאירות הולך וגדל.
אז.... אט אט, אחרי הציפייה הממושכת והשכנוע העצמי, מתחילים לתפוס סוף סוף, שהוא בעצם לעולם לא יחזור. נסוגים אחורה, עצובים, מאוכזבים, מסתגרים בתוך הכאב והעצב הגדול.
אחרי העצב, האכזבה והכאב, מגיעים רגשי האשמה: איך אני יכול להנות כשהוא לא? איך אני חי כך כשלו כבר לא ניתנת ההזדמנות? מתחילים להצטנע, מסתפקים במועט, מתכנסים.