"צפניה זכור לי כבעל פרצוף חייכני ומלא, אפו רחב היה ומנומש, שתי עיניים עירניות היו מתרוצצות בחוריהן, כאילו חושבות איזה תעלול כדאי לבצע. כשנכנס לכיתה מיד הבחנתי ש'יהיה שמח', כלומר - שהצטרף לשורותינו עוד 'תכשיט' פיקח ושעלי לעמוד על המשמר. בימים הראשונים עוד התבודד והיה מבויש, אך לאחר מכן התחילו להישמע הקולות: 'המורה, תגידי לצפניה, הוא משך לי בצמה', או; 'תגידי לצפניה, הוא צבט אותי'. למרות כל זאת הרגשתי אליו קשר מיוחד, וקיבלתיבחיוך את תעלוליו. כשגדל אמנם התבגר בנפשו, והפנה את יצר השובבות שלו לאפיקים הנכונים"