שאול בן כתון ועובדיה לוי, נולד ביום ו' בניסן תש"ח (15.4.48) בעיראק ועלה ארצה עם משפחתו בשנת 1951. הוא למד בבית הספר היסודי בחולון ואח"כ המשיך בתיכון ע"ש הולץ בת"א, במגמת מכונאות מטוסים.
שאול היה תלמיד מצטיין, חרוץ ושקדן.
הוא נמנה עם חניכי "הצופים". מנעוריו נמשך לבו לעניני תעופה והוא הרבה לקרוא בנושא זה. הוא היה נבון ומהיר תפיסה, בוחן כל דבר ביסודיות, בעל כוח רצון ועקשן. ומקפיד למלא כל משימה ולעמוד בכל אתגר שהציב לעצמו. מלא מרץ היה, נועז והצטיין בבטחון עצמי רב, שלא היתה בו שחצנות אלא קור רוח והתנהגות שקולה. מטבעו ניחן בפשטות וכנות בשמחת חיים ואהבת החיים.
שאול גויס לצה"ל בתחיל נובמבר 1965. התנדב לשרת בחיל האויר. הוא סיים קורס נווטים כחניך מצטיין. שירת כ-6 חודשים כנווט בטייסת תובלה. על השתתפותו במלחמת 1967, הוענק לו "אות ששת הימים".
בתחיל 1969 נשלח לארה"ב כדי להשתלם בקורס נווטי פנטום, ובאותה שנה נשא את חברתו דובה לאשה.
כשחזר ארצה, היה מראשוני טייסת הפנטומים ומראשוני מדריכיה וסגן שני למפקד הטייסת. לפניו לא זכה נווט בח"א למלא תפקיד בכיר כזה. בימי מלחמת ההתשה, בשנת 1970, הצליח להנחית באחד מבסיסי החייל בדרום הארץ, מטוס שנפגע והחל לבעור.
ערב מלחמת יום הכיפורים התכונן ללמוד בטכניון, בפקולטה לאלקטרוניקה, וכבר עמד בבחינות המיון לשנה האקדמאית תשל"ד. כשפרצה מלחמת יום כיפורים נשלח שאול לגיחות מבצעיות, כדי לסייע בבלימת כוחות האויב ברמת הגולן. ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973) נפל בקרב.
כיצד קיפח את חיי הנעורים?
הדבר קרה ב-7 באוקטובר 1973, במלחמת יום הכיפורים. הקרבות ברמת הגולן היו בעיצומם. כוחות שריון נאבקו בתוך קלחת אש. מתמודדים על כל פיסת קרקע. יתרונם של הסורים לא היה מוטל בספק: לרשותם עמדו יותר כלי שריון, יותר נשק נגד טנקים. במקומות רבים לאורך החזית נהנו עדיין מיתרון בולט, ניצלו את העובדה שחלקים גדולים של הכוחות הישראליים נכנסו לקרב, - רק לאחר שהסורים הצליחו לעשות כברת דרך נכבדה אל תוך רמת הגולן, חיל האויר נתבקש להגיש סיוע דחוף. מטוסיו המריאו בזה אחרי זה כאשר הם מצווים לכתוש את האויב, ריכוזיו ונתיבי האספקה שלו. זו היתה משימה קשה למדי. סוללות טילים סוריות שיגרו טילי "סאם" משוכללים לעברם של המטוסים העבריים והצליחו לא פעם לפגוע במטוס קרב ולהפילו.
במפקדת חיל האויר היה ברור, כי יש לנטרל סוללות אלו, כדי להבטיח פעולה חופשית יותר בשמי הרמה. הוחלט כי מבנה של מטוסי "פנטום" ימריא לתקיפת אחת הסוללות הללו. על סגן אלוף אהוד חנקין הוטלה המשימה להוביל את המבנה. כנווט במטוס המוביל נקבע סרן שאול לוי שכבר הוכיח לא פעם תושיה והעזה בלתי רגילים במצבים מסוכנים ביותר. לא במקרה נבחרו השניים מבחירי אנשי צוותי האויר של החייל. הם היו בעלי עבר קרבי עשיר, בקיאים היטב במלאכתם. לא היה ספק שהם ידאגו לביצוע המשימה עד תום.
תוך כדי טיסה נתגלתה לפתע המטרה במקום שונה מהמתוכנן, קרובה יותר אל המטוס.
בנסיבות החדשות היתה הברירה חד משמעית: לצלול ולהפציץ למרות הסיכון או לנסות ולסגת. לא היה שום טעם להסתובב ולשוב ולתקוף בזוית טובה יותר. במקרה כזה, ניתן היה לצפות, תהיה הסוללה נכונה לקדם את פניהם וסיכוייהם להחלץ מן התקיפה עשויים להיות קלושים.
ההחלטה גמלה בקרב שניהם, הטייס והנווט, כהרף עין, הם הנמיכו טוס עוד יותר.
כמו מונחת על כף היד, סוללת הטילים, הסירות.
"הפנטום" ירק אש תופת, פגע ישירות בסוללה אבל תוך כדי כך נפגע והתרסק. ועדת העיטורים החליטה להעניק לסא"ל חנקין ורב סרן לוי את עיטור "העוז" וסיכמה את נימוקיה:
"השניים גילו בפעולתם זו, אומץ לב, קור רוח ודביקות במשימה"...
עיטור "העוז" לו זכה רב סרן שאול לוי מבטא בקושי את עוז הרוח, שהיה דרוש לביצוע מעשה הגבורה, היחיד מסוגו. נימוקי העיטור יבשים ואינם מבטאים את נכונות ההקרבה הנדירה, ואומץ הלב הבלתי רגיל, שהיו דרושים ואותם הוכיח. וכי מה אומרות המלים "קור רוח" או אותו הדבר שצה"ל טורח כל כך להחדיר לאנשיו, החל מן היום הראשון בבסיס הטירונות, בקורסי מכ"ים והקצינים ביחידות הצנחנים ובעיקר בחיל האויר - "דבקות במשימה"...