סמ"ר אליהו בן-שטרית ז"ל

דברים לזכרו של אלי
נשאו ע"י אחיו - אלדד
בטקס השנתי של חלוקת מלגות בביה"ס ע"ש מיי בויאר, תשס"ג - 2003

אלי נולד בירושלים, למד בבית הספר התיכון ע"ש בויאר והתגייס לצבא בשנת 1971. בצבא שירת כלוחם וקשר בסיירת "שקד". בשנים בהן שירת בסיירת, תפקידה העיקרי היה במניעת הסתננות של מחבלים ממצרים ומחבל עזה לשטחי ישראל.
במלחמת יום כפור עת שהה בבסיס סמוך לטסה, נקראה יחידתו לנוע לעבר המעוזים לסייע בחילוץ אנשיהם. בתוך כדי תנועה זו הותקפה היחידה מן האויר ע"י מטוסים מצריים וכך מצא אלי את מותו.
שלוש תכונות אפינו את אלי: רצינות, צניעות ונכונות לעזור לזולת.
בנושא הרצינות: אלי עבר קורס קשר ובמסגרת זו היה צריך להעביר מערכי שעור וכן לבקר הדרכה של חניכים אחרים בקורס. בעוברי על מקצת מרישומיו אודות בקורתו על שעור - שניתן ע"י חניך אחר - נדהמתי לגלות את רצינותו הרבה. מבין הערותיו אצטט: "הצגת הנושא נעשית בקול מונוטוני ובחוסר התלהבות", "המדריך מפנה את גבו אל התלמידים בעת ההרצאה", "המדריך אינו מאפשר לתלמידים לשאול שאלות" וכן הלאה.
בהקשר זה יצוין כי הוצע לאלי להישאר בבית הספר לקשר ולהדריך בו. אלי העדיף ללכת לסיירת "שקד".
בנושא הצניעות: במסגרת הלחימה במחבלים מעזה הוקמה יחידת מסתערבים בשם "זיקית".
במשך כל שנות שרותו אלי לא הזכיר את עובדת היותו ביחידה זו שהיתה מקור לגאווה לחייליה. זאת כדי לא להדאיג את בני משפחתו אך גם בשל צניעותו. לנו נודע על כך רק לאחר שפורסם הספר על סיירת "שקד" שנכתב ע"י אל"מ מייק אלדר. בספר ניתן לראות את תמונתו כחייל ביחידת "זיקית".
בנושא העזרה לזולת: על תכונתו זו ניתן ללמוד מהדברים שנכתבו עליו על ידי חבריו ליחידה ועל ידי מפקדו. כותבים חבריו: "על אף מימדי גופו שלא היו גדולים המיוחד... הוא ביצע משימות של עזרה לאחרים בנשיאת משאות ובמהלך מסעות - ובכך הדהים את כולם".
כותב מפקדו במכתב ששלח להוריו לאחר מותו: "אלי אהב לעזור לזולת וזה מה שעשהו לאהוב על חבריו".
בראשית ימי המדינה היתה בתושביה תחושה של יצירת דבר מה יקר לעתידו של עם ישראל. לפיכך כל אחד חש שייכות הקריב ותרם ככל יכולתו למימוש וקידום מטרה זו. בין השאר התחושה של "ביחד" ושל עידוד המטרות והעדפת הכלל דחקו את רצונו של הפרט והדחיקו את אנוכיותו לקרן זווית.
בשנים האחרונות, קיום המדינה מתקבל כדבר מובן מאליו. האינטרס הכללי פינה מקומו לפרטי ולאנוכי. המושג של עזרה הדדית ותמיכה בחלשים הולך ונעלם. הפערים בחברה הולכים וגדלים והעתיד אינו נראה מעודד.
דווקא בימים כאלה אתם תלמידי בויאר שנבחרתם לזכות במלגות הקרן ע"ש אלי, נראים כ"אור בקצה המנהרה" או ככוכבים זוהרים המבשרים תקווה לשינוי ושיפור איכות חיינו וערכינו בעתיד.
בחירתכם התבססה על תכונותיכם להתמיד,להתגבר על מכשולים, להצליח ולתרום לזולת או לקהילה.
מימוש התכונות מחייב רצינות, נכונות לתת ומכיוון שזה נעשה שלא באור הזרקורים - גם צניעות.

לפני כ 100 שנים משורר בשם אברהם בן יצחק כתב שיר ושמו: "אשרי הזורעים אשר לא יקצורו". למעשה שם השיר אומר הכל. בניגוד להתנהלות הרגילה וה"מקובלת" של האדם: "הזורע על מנת לקצור", המשקיע על מנת לקבל תמורה, הרי שקימת נבחרת של אנשים העושים שלא על מנת לקבל פרס. בנבחרת זו כלולים החיילים אשר חרפו נפשם למענינו ושלא על מנת לקבל. הם הקריבו את היקר מכל - את חייהם למען קיום המדינה בטחון ואזרחיה.
תלמידי בויאר, אתם היום - תבדלו לחיים ארוכים - מצטרפים לאותה נבחרת של הנותנים שלא על מנת לקבל פרס . אתם מושא השיר של אברהם בן יצחק ודווקא משום שאינכם מצפים לפרס ומלגה - אתם ראויים להם כל כך.
עלו והצליחו והמשיכו בדרככם זו.


"אשרי הזורעים ולא יקצורו"

אשרי הזורעים ולא יקצורו
כי ירחיקו נדוד

אשרי הנדיבים אשר תפארת נעוריהם
הוסיפה על אור הימים ופזרונם
והם את עדים התפרקו - על אם הדרכים

אשרי הגאים אשר גאותם עברה גבולי נפשם
ותהי כענות הלובן
אחרי העלות הקשת בענן

אשרי היודעים אשר יקרא לבם ממדבר
ועל שפתם תפרח הדומיה

אשריהם כי יאספו אל תוך לב העולם
לוטי אדרת השכחה
והיה חקם התמיד בלי אומר.