רב"ט מאיר אהרוני ז"ל

רק לא ראו עיניך את הצבעים

אחי, הרשה לי להיזכר בך בלב דואב.
אמנם עבר יותר ממחצית היובל, אך הלב ממאן להשלים עם אובדנך.
לא כך רציתי להיפרד ממך, מוכנס לתוך ארון שאי אפשר לדעת מה נותר מגופך אחרי השלכת הרימון.
רציתי לראותך ולהיפרד מעימך לפני הביאוך אלי קבר.
אך נבצר זאת ממני. רציתי להציץ לראות אם הגליד הפצע ברגל מהאסון ההוא, בהיתפוצץ עליכם מיכל הדלק, או שסחבת איתך את הפצע יחד עם שאר הפצעים שבאו אח"כ.
הרשה לי להזכר, אח יקר, בכל אותם חסדים קטנים וגדולים, גלויים ונסתרים, הנסתרים היו מרובים מהגלויים, כי היית איש עניו וביישן.
מאיר היקר, קשה לי עד היום לעכל את גודל האסון שנחת עליי, קשה לי להשלים עם העובדה ששירת חייך נקטעה בטרם מלאו לך 19 שנים.
כמה רעיונות שעוד לא הספיקו להבשיל כבר הצלחת להגשים? מעטים ממש.
רק מי שהכירך מקרוב ידע כמה תוכניות מגירה היו לך. כמו, ללכת לישיבה גבוהה, או להמשיך בלימודים אקדמאיים, כל זאת חשבת לעשות עוד לפני גיוסך לצבא, אמרת: אסיים את הצבא ואחליט. העדפת להתגייס לפני הזמן, וכך נקבע גורלך. אפילו בית לא הקמת בישראל, לא ידעת אישה, אף פעם לא הצגת לפנינו חברה, כמה חבל!
שמי התכלת קדרו בבת אחת ביום לכתך מעימנו, הם בוכים מצער ומכאב עליך ועל חבריך שלא נשוב לראות שוב.
כבר שנים רבות שאנו מחכים לשוב ולראותך שוב. השמיים קודרים עד היום אחי, למרות שכל אחד ואחת מבני הבית הלך לדרכו והקים בית כרצונו.
השארת את ההורים שכולים ודואבים באין מנחם. מעט מאוד הספקת לעשות בפחות משני עשורים לחייך, אך את זאת לא נשכח לעולם: איך לא היית עוזב את השדה עד שמחשיך,
כדי להספיק עוד שורה של דילול הסלק, או להערים שק תפוחי אדמה או בוטנים, תלוי בעונה. להחזיק במושחות הסוסה כדי לחרוש את האדמה, לא נשכח איך היינו שוכבים בעגלה והסוסה היתה מחזירה אותנו הביתה בלי לכוונה. זה מה שאילפת אותה, באין לה ברירה.
בתוך שדה ירוק אני עוברת, אך אתה נשארת מעבר לגדר.

יהודית, פבואר 1999.