אלבום תמונות
הוא היה פרח שיש לשומרו
30 שנה זהו מרחק הזמן מאז נהרג יוסף יורקה במלחמת ששת הימים.
בכוחו של פרק זמן כה רב להרחיק זכרונות אך גם לחדדם. מראות ומצבים, אותם חווינו יחד, כאילו מתקיימים שוב.
יוסף או יורקה (השם שהביא "משם") הגיע אלינו כנער רזה וגבוה מעט מכולנו, שחרחר, וכמובן דיבר רוסית (ורומנית מעט). הביא עימו רצון עז להיות כמונו, חיכו לו מבחנים זרים ומוזרים, שינה בבית הילדים, מקלחת משותפת וחיי שיתוף תובעניים.
הוא הגיע עם אימו טובה, טובה היתה איתו במיוחד בתקופה הראשונה, ליוותה אותו בבית הילדים, בחצר המשחקים, אהבה לצפות בו, היא היתה עומדת בשקט ועוקבת, כיצד ידיו הדקות קולטות כדור במשחק המחניים, וכיצד כובש את מקומו בינינו. הוא היה הפרח היחיד שלה - והיא שלו.
טובה לימדה אותנו שירים רוסיים ויוסף בקולו הדקיק היה מצטרף אליה. אהבתי לצפות בו מדבר רוסית עם אימו (לא הבנתי דבר), הבנתי שהם חוזרים לאותו מקום משם באו, אותו מקום בו חוו יחד את שנות המלחמה והבריחה, סיפורי חיים בהם יוסף הפגישנו לראשונה עם מציאות דמיונית - עבורנו הצברים.
כיבדנו אותו, הוא הביא עימו תרבות אירופאית של תודה, הקשבה וסובלנות, והשרה עלינו תחושה שיש על מי לסמוך. נסיון החיים אותו חווה בילדותו נתן בו אותות של בגרות מוקדמת. הוא לא אהב לדבר איתנו על ילדותו הרחוקה - על כך שמענו מפי מקורביו בדרך עקיפה.
לימים כשטובה כבר לא יכולה היתה לחיות בינינו הפכו יומי וצוני להוריו המאמצים עם אמרי רחלי ובני, נתנו לו אושר חדש, כפי שרק הם ידעו לתת.
הידידות בין אומרי ויוסף העמיקה והפכה לא פעם מקור לקנאה והערצה. קשר אמיתי ויפה נרקם ביניהם, הם היו תמיד זה לזה במבט, במילה וברגישות שצמחה בין שניהם.
פעמים עוברת דמותו בזכרוני ומנסה להשלים את הזמן האבוד,
על האשה שלא נשא
על הילדים שלא נולדו
ועל הזמן שקפא במשטרת ראש פינה - וזה כל כך קרוב לבית -
ולא מסוכן, שכן הוא היה פרח יחידי שיש לשומרו מכל משמר!
הזמן הקפיא פרח מיוחד, והפכו לביטוי של שכול בביתם של יומי וצוני - בינינו - ולאמו טובה שהוא הפרח היחיד שלה, ומאז היא נובלת בלעדיו.
יעל שפיאק