אלבום תמונות
בליל בין התשיעי והעשירי ליוני 1948, באופן חפוז תפסה פלוגה ב' של גדוד 51 - כ-100 איש, מאורגנים ומצויידים כהלכה במושגי הימים ההם, ובסיוע 2 צוותים של בז'ה וחבלנים של מסייעת 51, את מקומה של פלוגה מגדוד 53 אשר החזיקה בגבעה. המערך ב"69" ממוקם כ-3.5-3 ק"מ לפני קווינו בבית דראס, והשטח ביניהם חשוף לניתוק ע"י שריון האויב המתמרן לחפות על החי"ר והמנסה לפרוץ למערך ולעורפו.
הפלוגה המוחלפת (גדוד 53) היתה ממוקמת על כיפה בקוטר של כ- 50-60 מטר בהגנה הקפית בת חפירה אחת בלבד, כשבראשה של הכיפה מתנוססים 3 מגדלים הנראים למרחוק מכל הסביבה. פלוגה ב' והמסייעת של גדוד 51 (מ"מים, מ"כים, מפקדי צוותות מק"ב ואף המ"פ עצמו) לא סיירו במקום לפני תפיסת הגבעה - שנתפסה ב"אופן עיור", מבלי שאופשרה הכרה מוקדמת של השטח, הגזרות, אזימוטים ופרטי מערך אחרים - בין על הגבעה עצמה ובין מחוצה לה.
השחר אמור היה לתת לפלוגה ולמפקדיה הזדמנות להכיר את השטח ולבצע שינויי הערכות נדרשים על הגבעה. אבל משעה 05:00 בבוקר החלה הפגזה חזקה של האויב בעוצמה של 2 סוללות 25 ליטראות (8 כלים) שרוכזה על המעגל הנ"ל בקוטר 60 מטר. הפגזה שלא נפסקה עד לנסיגה בשעה 13:30.
החל משעה 08:30 לערך, לאחר הדיפת הסתערויות חי"ר/שריון, מצטרפים להפגזה ירי של תותחי משוריינים וטנקים בכינון ישיר מטווח של כ-300 מטר, (ומדי פעם (החל משעה 12:00) ירי של סוללה 25 ליטראות נוספת ו-2 יעפי תקיפה אווירית). משעה 09:00 נוספו אש מק"בים והתקפות חי"ר/שריון של גדוד חי"ר 9 וגדוד חי"ר 6 לאבטחת זירת הפעולה. כוח האויב מנה פי שלוש מכוחותינו בחי"ר בעוצמת האש ובאמצעי הלחימה, וכמו כן למצרים ניידות רבה (שריון) וכושר תמרון בלתי מוגבל לניצול השטח והחשת תגבורת. לעומתם - פלוגה דחוסה במערך חפור בכורכר מתמוטט ונעדרת כושר תמרון הן בגלל צורת ההערכות, אותה ירשה ללא שינוי מקודמתה בלילה, והן בגלל ההפגזה ללא הפוגה, וכאשר הפלוגה לומדת את השטח תוך כדי קרב, ועסוקה בהדיפת התקפות חי"ר/שריון בטווחים של 300-400 מטר. ההפגזה גורמת לניתוק מוחלט ולשיתוק תנועה בין העמדות והמפקדות על הגבעה ולהתמוטטות הדרגתית של הביצורים.
8 שעות הקרב הבלתי פוסק עלו בקורבנות רבים מההפגזה, לתוקפים ולמגינים כאחד. עם שלב הנסיגה איבדה הפלוגה על הגבעה 10 הרוגים (כולם מההפגזה) - מחציתם מפקדים, וכ-15-10 פצועים (כנ"ל). האויב שילם (לפי דיווח שיורט) בכ-120-100 הרוגים ופצועים. ברם, האויב לא איבד ציוד - ומכאן שכוח האש העדיף שברשותו וכושר התמרון לא אבדו לו - אף כי ניכרה התרופפות בולטת בכושר הלחימה של החי"ר התוקף. גרמו לכך סיכול 4-3 התקפות החי"ר שהנחית והמחיר שנאלץ לשלם בכוח אדם. ואכן - הקרב הוכרע לא ע"י חי"ר האויב, אלא ע"י שיריוניו המסייעים, שלהם לא היתה ללוחמי "69" תשובה הולמת.
המערכה ב"69" מורכבת משני פרקים שונים:
א) הקרב על הגבעה עצמה - 13:30 - 05:00
ב) ההחלצות והנסיגה - 15:00 - 13:30
בשלב א' איבדו הפלוגה ונלוויה 10 הרוגים, 15 פצועים, 6 שבויים (מרביתם פצועים).
בשלב ב' איבדו הפלוגה ונלוויה 10 הרוגים, 20 פצועים, 4 שבויים.
סה"כ אבדות הפלוגה - 20 הרוגים, 35 פצועים, 10 שבויים - כ-50% ממצבתה, וכן את כל הנשק הכבד (חלקו הגדול כבר לא שמיש) שהושאר על הגבעה. ביצורי הגבעה מוטטו ונהרסו כולם.
תוצאותיו הטרגיות של קרב "69" היכו בהלם את פיקוד החטיבה ופקודת יום שהוצאה ע"י המטה מדברת על "שבירה", "בריחה", "כשלון פיקודי" וכו'. להאשמות אלו אין כל שחר ויש להפריכן אחת לאחת:
"שבירה": תוך הפגזה בלתי פוסקת במשך 8-7 שעות שממוטטת את עמדותיהם ומפסיקה כל קשר פיזי על הגבעה, מצליחים הלוחמים להדוף 4-3 התקפות חי"ר/שריון. במהלך הקרב הבלתי פוסק לא נרשמו אירועי פחדנות, שבירה, אי-ציות לפקודות, השתמטות או המנעות מסיוע תוך חירוף נפש (העברת כלי נשק ותחמושת, פינוי נפגעים).
"בריחה": הפלוגה נסוגה במענה לפקודת נסיגה שניתנה וחזרה ונשנתה ע"י המפקד הבכיר במקום (המ"פ) בין 13:00-13:30. המ"פ דאג להצבת מכוונים בשביל היחידי הנקי ממוקשים ודאג לליווי לנפגעים. כדי להגיע לבית-דראס היה על הנסוגים לשבור את הניתוק ע"י השריון המצרי בין הגבעה לקווינו המרוחקים כ-3 קילומטר. הנסיגה בוצעה ע"י בודדים וקבוצות קטנות בדילוגים ובשטח פתוח, תוך התחמקות ממרדף צמוד ע"י שריון האויב. אותם כוחות על הגבעה שאליהם לא הגיעה פקודת הנסיגה ואף אותם בודדים או חוליות שידעו על הפקודה אך בחרו להשאר ולחפות על חבריהם, לחמו פנים אל פנים עד נופלם בקרב או בשבי.
ידועים ומתועדים מקרים בהם לוחמים ביכרו שלא לסגת: קצין התצפית הארטילרית; ירדני, איש המק"ב; מנחם רוטמן (שניהם נפלו - הראשון בשבי, השני בקרב).
"הנסיגה": הנסיגה הכפילה את אבידות הפלוגה. בגלל האילוצים שנמנו דלעיל לא הצליח המ"פ לארגן נסיגה מאורגנת. אחת הסיבות לכך היתה שפשוט לא הכירו את השטח (ראה את נסיבות תפיסת הגבעה בלילה). כוחות מגדוד 54 שנשלחו לגבעה לסייע ללוחמים בשלב האחרון של הקרב נעצרו במחצית הדרך ולא הצליחו לסייע.
"כישלון פיקודי": מרבית המפקדים על הגבעה נפגעו בשלבי הקרב השונים. חלקם נהרג, המ"מים נפצעו כולם. המפקד הבכיר בקרב (הסמ"פ דני דלוגי) - נהרג. למ"פ לא נותרו כל אמצעי שליטה. נושא זה נחקר בפרוטרוט ע"י ועדת חקירה מטכ"לית. ועדת החקירה לא מצאה בסיס להאשמות אישיות ולא תמכה בגירסה שהיה כשל כלשהו ברמת הפלוגה על הגבעה. עובדה היא שהפלוגה, על מפקדיה וחייליה ששרדו את הקרב ב-"69" היתה בין ראשוני המבקיעים של המערך המצרי (שוב גדוד 9) ב"מבצע יואב" לשחרור הנגב והרי היא "פלוגת הצומת" ב"גדוד הבוקעים הראשון" (51)!!!
לוחמי "69", מפקדים כחיילים לא נשאו עמם הרגשת כשלון והאשמות עצמיות. מי כמוהם ידע כי עשו את המוטל עליהם בצורה הטובה ביותר ואף מעבר לכך. והרי עובדה פשוטה: לוחמי "69" הדחוסים בשטח מצומצם כ"ברווזים במטווח" ונתונים לכתישה ארטילרית מאסיבית במשך כ-8 שעות, מחזיקים מעמד והודפים במחיר אבדות 4-3 התקפות חי"ר/שריון ונסוגים רק משניתנה פקודה.
לעומתם, 100 מצרים ספונים ומחופרים במבצר בטון/ברזל במשטרת עירק-סואידן, שהצליחו להדוף בקלות יחסית 7 התקפות של כוחותינו בתקופה של כמה שבועות - נכנעים לאחר שעתיים בלבד של הפגזה ארטילרית וירי מועט של 2 טנקי "קרומוול".
מאחר ולקח קרב "69" נלמד עד היום ומשונן בכל הדרגים בצבא ולתלמידים העומדים להתגייס - חשוב שהעובדות תוצגנה כהוויתן. בפרספקטיבה של מבט לאחור של 50 שנים, הרי שנלמד הרבה על כשלים בקרב זה, שמרביתם לא היו כלל ברמת הפלוגה וברמת הלוחם. אך לעומת זאת יש לזכור ולהדגיש את הלחימה הנפלאה, את האומץ וכושר הסיבולת שגילו הלוחמים בגבעה "69".
ולגופו של עניין: קרב "69", הקרב על ניצנים וכן הקרב על אשדוד, שנחשבו כולם ככשל צבאי, הם הם שעצרו את התקדמותם של המצרים לעבר תל-אביב.
התנסות הלוחמים בגבעה "69" היא מהקשות והמרות במלחמת תש"ח.