... גדעון היה בחור חמד, בכל איש לא פקפק. היה אף אהוב בחברתו בעטיה של עליזותו ופקחותו. הוא היה חריף. בעל לשון שנונה ורבת הומור. אך כשם שהיה כאילו מעורה בחברה כן היה פרוש ממנה. הוא היה סגור בפני עצמו. לא מכר את נשמתו, ולא חשף מערומיו לפני הכלל. לפעמים שקע במצבי רוח נדכאים. אך לא רצה אף פעם שרעיו יהיו כבולים אליו בגלל דכאונו, לכן שמר על צביונו המלא גיל, את החיוך בפניו היפים, את משפטו העליז.
אולם כשם שלא הוכר בחברתו, הוכר בחברה מצומצמת. בין חברים אשר האמין בהם ורצה לשתפם בצערו, בחלומותיו ובשאיפותיו, יכלני לאמר שהייתי אחת מאלה. רבות שוחחנו על בעיותיו בחברה, בעיותיו בתור פרט, בתור גדעון. על דרכי הפלמ"ח, על תפקידנו החינוכי בו.
הוא אהב את חבריו כמו שהם, נמצאים במרחק מה ממנו. לא אבה לחדר לנשמתם כשם שלא אבה שיחטטו בנפשו.
לא פעם אמר לי לפני הצטרפות חלק מן הכתה להכשרה:"מירה, מה הייתי רוצה ללכת אתכם. אתם חברה טוב, בכם אני חי כרגע, חי כולי, ואיני יודע כיצד אעזבכם בבוא היום. אך יש חשבון יותר מחייב, ישנה אחריות יותר גדולה. זוהי אחריות הבית. הם מבססים את משקם עלי. לא לחינם התמחיתי בחקלאות. חייב אני להורי על כל אשר עשו עבורי. ואיני יכול לעבם כרגע בעת שבגרתי. יכל אני להיות להם לעזר". הוא לא אבה לעזוב את שנינו: אותנו ואתכם... הגורל פתר את ההתלבטות בדרך קלה אך אכזרית לאין ערוך...
מירה
מתוך "ספור על לוחם" 1967
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח