טו' סיוון תשע"ט
18.6.2019
פיני אהוב שלי,
שוב מוצאת אני את עצמי כותבת לך מכתב...
חלפו שלוש שנים מהמכתב האחרון שכתבתי לך ובו שפכתי אני לפניך את לבי.
אז שוב אתחיל שזה בלתי נתפס שהותרת אותנו לבד וחלפו להן 37 שנים מאז נפילתך ביום הקרבות הראשון - 6.6.1982 במבצע שלום הגליל הראשונה. "ה' יקום דמך".
לפני שנתיים הגיע אלינו ניסים זיו, שהיה איתך באותו נגמ"ש וסיפר לנו את סיפור גבורתך, שלא איבדת עשתונות בהתקפה הנוראית של האש שנורתה מכל עבר אל עבר הנגמ"ש שהייתם עליו ואיך הצלחת ע"י השבת ירי ואש להוביל את הנגמ"ש חזרה לכיוון הארץ. אך שבתום המתקפה נפצעת ונהרגת במקום, על זה העיד בזמנו גם ד"ר קנובלר שהיה בנגמ"ש זה.
כמה זה לא הפתיע אותי שאתה לקחת את הפיקוד ועזרת לכולם, כי כמו שתמיד אמרת לי שמתרי"ג מצוות המצווה הכי חשובה זה "בין אדם לחברו".
עכשיו אעבור להווה ואספר לך שבתנו האהובה נטע בעוד פחות מחודש תחגוג את יום הולדתה ה-40 במספר, עד 120 שנים.
אתה צריך להיות גאה כמוני שיש לך כזאת בת נפלאה ומדהימה. היא אמא נהדרת, רעיה למופת וכל מי שסביבה מלא הערכה ומרוצה ממנה - "בלי עין הרע".
בשנה האחרונה חזרה לשיר ונהנית לעשות משהו עם הקול הנפלא שקיבלה במתנה מהאל וגם מהתורשה שהותרת לה.
יש לך ארבעה נכדים מקסימים ומהממים. עמית חגג כבר לפני שבועיים את יום הולדתו העשירי במספר עד 120 שנים, שני ומשי עוד מעט יחגגו את יום הולדתם התשיעי והשביעי במספר עד 120 שנים. ונועם הקטן והמקסים כבר בן 4.5 שנים, אך מתנהג בהתנהגות בוגרת מאוד לגילו הרך.
כל נכדיך יודעים, מכירים ומספרים עליך רבות. מצטערים מאוד שאתה לא יכול להיות עמם ולכן אני תמיד אומרת להם שפיזית אתה לא איתם, אך אתה בוודאות יודע עליהם וגאה במי שהם.
הזמן לא מקהה את הכאב, אלא להפך, הזמן רק מראה לי כמה אתה הפסדת שקיפחת את חייך ואנחנו שהפסדנו אותך. רואה אני בדמיוני איך היית משחק ומשתובב עם הנכדים, שמח ועליז וכל הזמן היית קורא לכולם וכמובן לנטע בתנו "ג'נום, ג'נום", כלומר "נשמה" בפרסית.
הייתי רוצה להניח את ראשי על כתפיך ולהרגיש את הביטחון והשקט הרב שהיית נותן לי. אבל מהר מאוד אומרת לעצמי "אורלי די להשתעשע בדמיון, תחזרי למציאות" שאתה, אהוב שלי, פשוט לא פה עמי ואיתנו.
עכשיו בקשה קטנה לי אלייך, שאם אתה רואה אותנו, תמשיך לתת לכולנו את הכוח הרב שצריכים אנו להמשך מציאות החיים.
אוהבת אותך תמיד.
רעייתך, אורלי.