טוראי מרים אהרוני דרכי ז"ל

אלבום תמונות

בתקופה הקצרה שבין חתימת ההסכם לאחדות לוחמת ובין ההכרזה על הקמת מדינת ישראל (המחצית הראשונה של חודש מאי) המשיכו כוחות האצ"ל בפעילות מבצעית כחלק מהמערכה הכללית, שעמדה בסימן של מתקפה יהודית מאוששת ברוב החזיתות. בבוקר ה-4 במאי (כ"ה ניסן) יצא מבסיס הארגון בכפר אונו, שם הוכשר שדה-תעופה, כוח שמנה כ-250 איש לכיבוש הכפר הערבי הגדול יהודיה, השוכן על כביש לוד-סלמה-פתח-תקווה. היעד נבחר על שום חשיבותו האסטרטגית של הכביש והאיום המתמיד מצד הכפר על פתח-תקווה הסמוכה. יהודיה, בת 7 אלפי התושבים, הייתה מקום-ריכוז ל-300 לוחמים ערבים, ארצישראליים וזרים, רובם עיראקים.
בבנין מחלקת הבריאות הממשלתית שבכפר - ובו, בין השאר, רשת-טלפונים מסודרת - התמקמה מפקדת הכנופיות; וכן היה בכפר מצבור גדול של נשק ותחמושת: מקלעי "שפנדאו" רבים, סוגים שונים של נשק אוטומטי מתוצרת אנגלית, רימונים איטלקיים וגרמניים, כדורים אנטי-טנקיים, כמות רבה של חומרי-נפץ מוכנים לפעולה וכן שקים לצורך הביצורים, חפירות וחוטי-תיל. "הדרכים המובילות לכפר נחסמו על-ידי מתרסי-ברזל ומתחתם הונחו מוקשים ונחפרו חפירות. רק מן הצד המערבי בלבד היו חמש תעלות וגדר תיל.
הכוח התוקף, בפיקודו של צבי קניג ("ישי"), מפקד הח"ק בפתח-תקווה, התפלג לשלושה ראשים, ובמרכזו - יחידתו של קניג. עם הכניסה לכפר נתקלה יחידה זו מיד בכוח ערבי והתפתחו חילופי-יריות. שבהן נהרג אחד הלוחמים. במקום נהרג גם קצין עיראקי, וגופתו נמצאה בתום הקרבות. בשעה שש בבוקר נתקלה יחידה שנייה, במרחק של 400 מטרים מן החפירות שבמבואות הכפר, באש-אויב נוספת, וזו האטה את קצב ההתקדמות ואילצה את התוקפים להתקדם תוך זחילה וקפיצות.
בשעה 4 אחר-הצהרים נכבשו כל החפירות שבמבואות יהודיה ושוב לא הייתה התנגדות בפנים הכפר. הלגיון הערבי החונה בוילהלמה, לא הרחק מיהודיה, נחלץ לעזרת הכפר המותקף, אולם רק בחלקו הספיק להשתתף בקרב. בסוף היום נמצא הכפר ריק מתושבים. האוכל היה מוכן בבתים, והתושבים התגוררו בכפר עד הרגע האחרון. ממרומי המסגד ניתן לראות המון פליטים שברחו מן הכפר. עם תום הקרבות נמצאו בשטח שלושה הרוגים ערבים וביניהם הקצין העיראקי.
שאר החללים נגררו על-ידי חבריהם. בידי הלוחמים נפלו שלל, נוסף על חומרי המלחמה, גם מספר מכוניות-משא ומצרכי-מזון רבים, ששימשו את הארגון במבצעיו הבאים. בצד האצ"ל היה הרוג אחד: אורי מקלב (סמל "זבולק") שנפל בהסתערו בראש יחידתו על עמדת אויב, כפי שנהג בקרבות דומים.
זמן קצר לאחר כיבוש המקום החלה פעולת ההתמקמות. סביב הכפר הוקמו שמונה עמדות ובבית המועצה המקומית שוכן מטה הכוח.
חמישה שבועות החזיקו כוחות האצ"ל בכפר. בראשית יוני, עם ההאצה בשילוב גדודי הארגון בצבא ההגנה לישראל, היחידה והעמדה ביהודיה הוקטנו במידה רבה לשם מילוי השורות של אחד הגדודים הסדירים. גם נשקם הוקטן לאור הדרישות של גזרות-חזית אחרות, שהיו עדיין במצב דינמי. יעקב מרידור, שטיפל אז בהרכבת הגדודים ושיבוצם בצה"ל, דרש מאת קצין המבצעים של הצבא יגאל ידין להחליף את יחידת הארגון בכוח צבאי סדיר וגדול יותר. ואולם, ידין הודיע לו יומיים לאחר פנייתו ש"אין לו כוחות לקבל את יהדיה".
כך ארע, שהיחידה הקטנה ביהודיה נשארה עד הרגע האחרון מנותקת מגוף הצבא, ואילו המטה הזמני של האצ"ל לא פקד עוד על שום יחידות צבאיות מורכבות מחיילי אצ"ל, ניכר שהאויב הרגיש בדילול הכוחות במקום, וב-11 ביוני (ד' סיוון), עם תחילת ההפוגה הראשונה, ערך התקפה עזה בתמיכת שריון. המותקפים נלחמו בחירוף-נפש, אבל לא עלה בידם למנוע את חדירת האויב, בקרב נפלו 12 חללים, ביניהם שתי לוחמות: רות מוריץ ("סגנית דבורה") ומרים אהרוני. הכפר נכבש ולא שוחרר אלא כעבור חודש ימים ב"מבצע דני", ששחרר את רמלה, לוד והסביבה כולה (12-10 ביולי - ג'-ה' תמוז).