טוראי יצחק ליכטנברג ז"ל

יום הזכרון תשנ"ג
25/4/1993

אומרים לי, שוב בא אביב ופשט עלי-ארץ.
ציוץ צפורים מתגלגל פה ורן.
שכרון סמדר - הדרים שוטף ונישא עם הרוח.
ליבלוב, צמיחה ופריחה שוב ירדו על עולם.
קרני חמה רכות מפציעות, פולחות ומתגנבות בינות קרעי עננים,
משתברות לריבוא רסיסי-אורה בטיפות אחרונות של גשם.
היקום טובל בשלל גוונים - זהוב וירוק, אדום, סגול ותכול.

אני מבקשת לחוש ולגעת בבליל הקולות, הריחות, המראות.
אך לאוזני הכרויות מגיע הד רעם תותחים וזעקות קרב ומכאוב.
ריאותי גדושות עד מחנק ריחות אש ועשן וחדלון.
לנגד עיני חזיונות באפור ובחאקי.
והאביב לא מגיע עדי ולא בא בתוכי.

חאקי - צבע הבגד הרגיל, הפשוט היומיומי -
שהיה למדי-הצבא המאולתרים של שנת אלף תשע מאות ארבעים ושמונה.
הבגד שלבשו עלמים צעירים ותוססים בחיל ובגאון,
שהפכם באחת ללוחמים ולמסד שעליו הוקמה המדינה.

המדים של אחי הבכור, שהוחזרו הביתה נקובי-כדורים,
ספוגים ריחות אבק-שריפה, יזע ודם.
צרור בגדים שנותר למזכרת

חאקי - מדי הצבא המסוגננים, הנאים, קשוטים בדרגות - קצונה,
שעטו כגלימת מלכות את בתי הבכורה,
התמירה, הזוהרת רוויי ניחוחה ובושמה.
צרור בגדים שהונח בחיקי למזכרת.

ידי משוטטות - לטופות צרורות המדים, בולשות,
מחפשות וחופנות כל שביב-זכרון.
ונפשי יוצאת לשוב ולחזור לטוות - חוטים של תקווה להווה, לעתיד - שאינם ונגוזו.

שיכורה מבליל הריחות, כורעת תחת נטל עוצמת הכאב והערגה,
רצוצה ומובסת מכה בי הידיעה
כי האביב לעולם לא יחזור לשכון בלבי,
לסחפני במיגוון ריחותיו,
לפרוש מעלי שמיים תכולים
ולצבוע ימי בורוד ובזהוב, בסגול, באדום ובירוק.

חיברה: רות ברקמן, כפר ויתקין